פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות

מודל לפסיכותרפיה חדשה:

פסיכותרפיה של נוכחות ושל חיוניות

רקע: כפי שאתם יודעים המודל התיאורטי והמודל היישומי שלנו בעבודה הטיפולית נשען לאורך שנים רבות על אינטגרציה של שלוש אבני בניין מרכזיות:

1) פסיכותרפיה באוריינטציה בודהיסטית

חלק זה נסמך על עבודות אינטגרטיביות שיסודן בשילוב זרמים מוקדמים של בודהיזם וזרמים מאוחרים מזרם המהיאנה (זן) בגישות הומניסטיות וגישות פסיכואנליטיות של יחסי-אובייקט. תרומתו הגדולה למודל מכון דמו"ת הוא בהצעה ובאפשרות לטפח מרחב ייחודי של נוכחות למפגש מטפל–מטופל, מרחב המאפשר חקירה עצמית מעמיקה בנוכחותו של זולת, המציע עצמו להשתהות ברגע הזה, מתוך עמדה לא- שיפוטית. חקירה זו משלבת התבוננות מדיטטיבית מתוך תשומת-לב הן להתרחשות הפנימית כפי שהיא מתקיימת מרגע לרגע, והן לנוכחות ביחסים הדדיים.

2) פסיכותרפיה באוריינטציה דאואיסטית

חלק זה נסמך על שילוב של תמונת אדם הנובעת מההגות הדאואיסטית ומהרפואה הסינית המסורתית, ועל תובנות השואבות מפסיכולוגית העצמי ומהוגים מתוך הזרם העצמאי בפסיכואנליזה. כאן ניתן משקל רב לתפיסה של אחדוּת האדם והעולם מחד גיסא, ולהתבוננות בתנועה ובשינוי המתמיד, מאידך גיסא. הבנת עולמו הפנימי של האדם, כמיקרוקוסמוס, נגזרת מההתבוננות בעולם ובשינויים המתחוללים בו. במקביל מוצעת הכרה והמשׂגה של חוויית התנועה הפנימית על ממדיה השונים, באמצעות תרגול והתבוננות ב"צ'י" – המונח הסיני המתאר את הממד האנרגטי של החיוניות. הראייה הדאואיסטית מתייחסת להתרחשויות פנימיות, פיזיות, אינטרה-פסיכיות ובין-אישיות כשלמוּת פסיכו-סומאטית בלתי ניתנת להפרדה.

3) פסיכותרפיה ממוקדת גוף

פסיכותרפיה ממוקדת גוף הוא שֵם כולל לגישה טיפולית על-פיה הגוף ותחושותיו מהווים הן ביטוי והן ייצוג להתרחשויות נפשיות עשירות ומגוונות. הגישה ניזונה מגישות הומניסטיות בפסיכותרפיה, מהתייחסות פסיכואנליטית לממדים קדם-ורבאליים של ההוויה, מהעיסוק במצבים מנטאלייים ראשוניים וממחקר נוירו-פסיכולוגי בן זמננו. עבודה טיפולית ממוקדת-גוף נועדה לכוון את תשומת הלב של המטפל והמטופל לממד הגופני-תחושתי של ההוויה הנפשית, הן בממדיה הקונקרטיים, והן באותם ממדים המהווים ייצוגים אפשריים לחלקים אחרים בהוויה.

מתוך המיזוג ההדרגתי בין יסודות מכוננים אלו צמח מודל ל"פסיכותרפיה של נוכחות ושל חיוניות".

אל עבר מודל של "פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות":

בשנים האחרונות אנו עוסקים יותר ויותר במציאת הזיקות והאינטגרציה בין המרכיבים השונים של הדרך הטיפולית אותה אנו מפתחים – לא מעט בעזרתכם – במהלך תהליכי העיון, הלימוד והעיבוד המשותפים. חשיבה זו הובילה אותנו לנסח את מחשבותינו על "נוכחותו של המטפל" כמרכיב משמעותי בטיפול, מרכיב המקדם את "חיוניותו של המטופל" ואת התהליך הטיפולי כולו. עמדה זו נגזרת מן התפיסה שבטיפול נוכחים שני סובייקטים המשפיעים זה על זה, וגלומה בה גם הנחה שכל אדם – כל סובייקט – הוא ישות פסיכוסומאטית, גופנית-נפשית. מתוך כך אנו מציעים שעצם הנוכחות המדויקת והמיטיבה של המטפל היא המפתח לטיפול מיטיב: בלא נוכחותו המלאה, החושית, הקשובה, הנענית, החושבת, המופעלת, העושה ופועלת, אין המטפל מהווה סובייקט מלא בצמד האינטר-סובייקטיבי של "מטפל–מטופל".

פרויד – אבי הטיפול הנפשי במערב – הציע לאורך השנים כמה דימויים לתפקידו של המטפל הנוכח: דימוי "הלוח החלק", ה"רופא המנתח" ו"הארכיאולוג" החושף את התכנים החבויים. כאשר אנו ערים היום למלוא משמעותה של הנוכחות הטיפולית קל לנו לומר – בשונה מתפיסתו של פרויד – שהמטפל אינו מהווה "לוח חלק" הנענה אך ורק לתכנים המדוברים ושעליו נחרתים רשמי-הנפש של המטופל, ואף אינו דומה לארכיאולוג החושף-חוצב בכוח-תודעתו את תכני הלא-מודע של המטופל. ההכרה בעיצוב ההדדי של מטפל ומטופל משנה בהדרגה את מהות הטיפול: הוא הופך ממפגש שעיקרו פענוח והבנה אובייקטיבית ומודעת (ומעבר מלא-מודע לידיעה) כשער לשינוי, לתהליך שעיקרו נוכחות בהוויה כפי שהיא ושינוי נפשי-סומאטי המאפשר הבנה המגולמת בתנועה ועשייה. זהו תהליך המקדם חיוניות המשוקעת יותר בתהליכי החיים. במילים אחרות: מטרת הטיפול מתוך "מודל של נוכחות וחיוניות" היא לקדם נוכחות מלאה וחיונית יותר של המטופל בחייו, ולכן מוקדשת לאיכויות אלו תשומת-לב רבה במפגש הטיפולי עצמו. הגוונים השונים בנוכחותו החיונית של המטפל מהווים בסיס לטיפוח עמדה של נוכחוּת וחיוניוּת גוברות והולכות של המטופל בחייו.

לדברים אלו ישנן השלכות שקשה להפריז במשמעותן לגבי טכניקת הטיפול ולגבי הממדים האתיים שלו. מתוכם נגזרות השלכות גם לגבי תהליכי ההכשרה שעל מטפלים לעבור, על מנת שיוכלו להציע נוכחות נכונה ומדויקת יותר לשם קידום מהלכי החיים של הפונים לטיפול נפשי.

אם כן – לְמה אנו מתכוונים כשאנו אומרים נוכחוּת?

עם ההבנה הגדֵלה והולכת של חשיבות הממדים הלא-מילוליים בטיפול – המוכרים בשם 'תקשורת מאונה ימנית לאונה ימנית' – מתבררים הדילוגים מתודעה אל הגוף, מהגוף אל התודעה, מתודעה אל תודעה ומגוף לגוף המוכרים לנו בעבודה הטיפולית. מודל הפעוט והסביבה – המהווה פרוטוטיפ למודל הטיפולי הנפשי – עשוי לשמש גם כמודל ישׂים ליחסים בין שני מערכי פסיכו-סומה המצויים באינטראקציה משמעותית. בראייה זו, המעורבות והנוכחות של המטפל – נוכחותו "כאן ועכשיו" בגוף-נפשו – לא רק שהיא תורמת לעיצוב התנסויותיו הגוף-נפשיות החדשות של המטופל, אלא היא תורמת לעיצובם של גופו ונפשו עצמם, לעיצוב ולבנייה של איכויותיו הנפשיות והפיזיות כאחת: מחקרים מצביעים על כך שבמהלך הטיפול הנפשי רקמת המוח – הסינפסות – משתנה; הניסיון הקליני של רבים מאיתנו מצביע על כך שהיציבה, ההליכה, מבע-הפנים ואיכות-המבט כולם עוברים תמורות.

מכאן שבטיפול המעניק משמעות עמוקה לנוכחות הטיפולית ולתרומתה לשינוי, גלום ממד אנושי כללי מאוד – ממד קיומי-אקזיסטנציאליסטי עמוק.

הפסיכואנליטיקאי האקזיסטנציאליסטי ג'יימס בוגנטל הגדיר את נוכחות המטפל כמורכבת מנגישות ופתיחות לכל ההיבטים המתגלים במטופל ולכל ההיבטים שלו עצמו – המטפל – המתגלים מתוך הקשר עם המטופל. נוכחותו של המטפל, הִסביר, קשורה ביכולתו להיענות למטופל מתוך כל אלו. משימה זו, קבע בוגנטל, דורשת הן התכוונות והן מאמץ המכוונים לנוכחות מלאה "בגוף, ברגשות, במערכת-היחסים, במחשבות, בכל צורה שהיא". מאחר שזהו אתגר הדורש תשומת-לב מתמדת, הפסיכיאטר האקזיסטנציאליסטי רוני ליינג הגדיר את המפגש הטיפולי כמצב של "מדיטציה בין-אישית". מחקרים שעסקו בהגדרה של פסיכותרפיסטים למושג "נוכחות" מְתקפים רעיונות אלו של בוגנטל ושל ליינג: מחקרים אלו הראו שבתהליך מדיטטיבי או כמו-מדיטטיבי מכין המטפל את הקרקע למפגש בין-אישי, ומכוון עצמו להיות בתשומת-לב מתמדת כשהוא נוכח במפגש מתוך מעורבות מלאה, ומתוך התכוונות גדולה ככל האפשר בלב.

לא בכדי מתארים הכתבים הבודהיסטיים במקור את ה"תודעה" – ה"מיינד" – כאיכות שהיא איכות-הלב. לא במקרה נתפס הלב בחשיבה הסינית-דאואיסטית כ"קיסר", ובו שוכן ה"שֶן" (הרוח) הכולל את כל האיכויות המנטליות. ולא סתם נתפסת חיוניות ("צִ'י") הגוף כרשת אנרגטית הנעה בנוכחות מלאה על פני הציר האנכי – מלמעלה למטה, מן השמיים לאדמה – ועל פני הציר האופקי של יחסי האדם עם סביבתו ועם העולם. בתוך אלו כלולה היכולת להקשבה עמוקה המופנית פנימה לתנועה הפנימית של הצ'י-חיוניות, לתחושות, לרגשות, למחשבות, לדימויים – ולהעמדתם של כל אלו לשירות המפגש הטיפולי.

ממילים אלו מצטיירת "נוכחות" כמין ישות, מין דבר. מהו הדבר הזה ואיך הוא מתקשר למטרה הטיפולית של טיפוח חיוניות המטופל במהלכי חייו?

מורה התנועה קן וויט – שבילה שנים רבות בלימוד והוראה של אמנויות לחימה, מדיטציית זן, תרפיה בתנועה ורפואה סינית מסורתית – מסביר שהכוונה בנוכחות היא ל"חיוניות מלאה, לחיות את החיים במלואם" ומציע ש"כאשר כוח-החיים שלנו זורם, קשור ובהיר... חיוניות חיינו מקרינה על חיינו, על יחסינו, על התקשורת שלנו עם אחרים ועם העולם בו אנו חיים". בדומה לתיאורו של בוגנטל אודות הנוכחות במפגש הטיפולי כפתיחות לכל ההיבטים בחווייתו של המטופל, כפתיחות למלוא חוויית-החיים שלנו בהיותנו עם המטופל, וכיכולת להיענות למטופל מתוך עמדות אלו, מצביעה אִמרת הזן – 一期一会 (Ichi-go ichi-e) ש"בכל רגע מגולמים החיים כולם", או, "החיים הם ברגע זה", או "במפגש זה".

בהמשך לתרומה הגדולה של הפסיכותרפיות ההומניסטיות-אקזיסטנציאליסטיות להבנה של יחסי "נוכחות-חיוניות" בתהליך הפסיכו תרפויטי, מגלים לאחרונה עוד ועוד זרמים בתוך העולם הפסיכואנליטי את משמעותם הקיומית של יחסים אלו. אלו יחסים הנוגעים הן לקשר בין שני בני-אדם והן לקשר בין האדם ליסודות-העולם בכלל. מייקל באלינט, מאבות הזרם העצמאי בפסיכואנליזה הבריטית, הציע שבזמנים מסוימים על נוכחותו של המטפל להיות כמו נוכחותה היציבה של האדמה, ובזמנים אחרים – כמו תנועתם הזורמת של המים. גם היינץ קוהוט – אבי פסיכולוגיית העצמי – הציע שבזמנים מסוימים 'אמפתיה' נגזרת מיכולתו של המטפל להיות נוכח "כמו מים הבאים במגע עם סלעי-הים". מתוך התוויות אלו החלה הפסיכולוגיה המערבית ההתייחסותית להקדיש יותר ויותר תשומת-לב לאיכות הנוכחות של המטפל, כממד העומד ברשות עצמו ונגזר מעצם הווייתו וחיוניותו של המטפל. ממד זה כרוך בתנועה, במקצב ובהתאמה הדדיים.

לפסגתו הגיע תהליך זה של הבנה והמשׂגה בכתיבתו היפה של דניאל סטרן אודות המפגש אֵם–ילד ומטפל–מטופל העשוי כל-כולו "תצורות של חיוניות".

בספרו האחרון טרם מותו – "Forms of Vitality" – כותב סטרן כך:

"חיוניות מעוגנת בפעולות פיזיות ופעולות נפשיות" שהתנועה היא אחת מהן, כאשר "...לתנועה יש כיווניות. ... תחושה של כוונה..."

מתוך כך הוא מסיק:

"תנועה, זמן, כוח, מרחב וכיווניות/כוונה – בצירופם מקנים תחושה של חיוניות."

כתיבה כזו של באלינט, קוהוט וסטרן אודות הזיקה שבין נוכחות וחיוניות – והקשר שבין נוכחות המטפל לחיוניות המטופל – מוכרת לנו מתוך הבסיס הבודהיסטי, הדאואיסטי והפסיכותרפויטי המעוגן בגוף. במזרח התפתחו לאורך אלפי שנים דיסציפלינות גוף-נפש מעמיקות לטיפוח נוכחות וחיוניות, שכמה מהן הכרנו במהלך הלימודים: ניתן לראות במדיטציה הבודהיסטית אופן של העמקת הנוכחות ובתרגול הדאואיסטי של צ'י-קונג אופן של העמקת הקשב החיוני וטיפוח ישיר של משאבי החיוניות. כאשר אנו עוסקים בפעילות פסיכותרפויטית מתוך עמדה זו הטכניקה עצמה היא שולית, עניין המהדהד את דבריו של צ'ואנג צה: "מילים קיימות עבור המשמעות, משתפסת את המשמעות אתה יכול לשכוח את המילים."

לכן אנו מלמדים שבין אם ההתערבות התרפויטית נעשית ב"שיחה", ב"מגע" או מתוך ביטוי אקספרסיבי-אמנותי, הממד המכריע אינו האמצעי הטכני כי אם נוכחות המטפל המזינה ותומכת בחיוניות המטופל.

תפיסה תשתיתית זו ניזונה מ"אבני-היסוד" של "שפת דמו"ת" ותורמת להעמקת ההבנה שלהן ולשימוש היעיל באבני יסוד אלו .

© כל הזכויות שמורות למכון דמו"ת