אובססיות, קומפולסיות ומבט אל האין סוף

אובססיות, קומפולסיות ומבט אל האין-סוף: מבט מחודש אל מקומם של הגוף והרוח בפסיכותרפיה עם מטופלים הסובלים מ- O.C.D
(גרסה מלאה של הרצאה זאת באנגלית הוצגה בכנס: "עלייתו של מושג האל בפסיכואנליזה ופסיכותרפיה" באוניברסיטת בר-אילן, ב 4 בנובמבר , 2009, ובעברית במסגרת "המפגש" של התוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב).

מזה כמה שנים אנו מחפשים, במכון דמו"ת ובתוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב, את הדרך המתאימה לתאר מצבים של בריאות ושל חוסר בריאות נפשית, ומתוכם לגזור את הפרקטיקה הטיפולית באמצעותה מתרחש תהליך של ריפוי. בתיאור הקשרים המורכבים בין מצבי איזון למצבי חוסר-איזון אנו מדגישים את הממד של תנועה חיונית בניגוד לקיפאון, של חווית מרחב בניגוד לצמצום, ומתוך כך של פוטנציאל בניגוד לסופיות וקיבעון. התקיימותו של המטפל קשוב, משתהה, נענה באופן ספונטאני לשינויים החיוניים של המטופל ונוכח בתוך עצמיותו שלו מהווים תנאים לאפשרות של התגלות של חיוניות ושל הרחבת גבולותיה של החיוניות. נוכחות זאת של המטפל מחייבת טיפוח מתמיד של ריקות ואי-ידיעה ומתוך כך גם ויתור על שליטה.
אף שנכתבו דברים רבים בעשור האחרון אודות הקשרים שבין פסיכולוגיה ופסיכותרפיה לבין פרקטיקות ריפוי רוחניות וגופניות מעט נכתב אודות החשיבה הקלינית הנובעת מקשרים אלו: בראיה שלנו התמונה החיונית, הנפשית-גופנית, כפי היא מתגלה ברגע נתון מהווה צורה מורגלת של התארגנות סביב מצבי חיוניות, דפוסים מורגלים של נופי גוף-נפש-רוח, "ערמות" של התניות. כך אנו מתחילים להבין שאפיונים אישיים של סבל ומצוקה אינם נגזרות קבועות מראש של אירועים, בעבר או בהווה, אלא שארגון האירועים השונים מתרחש, בקליניקה ובמקומות אחרים - סביב גרעינים של המצאות במרחב, של מלאות וריקות, של התפשטות והתכווצות ושל סופיות ושל קיבעון. ההתארגנות האובססיבית קומפולסיבית בהקשר זה היא התארגנות מכווצת המונעת מאימת המרחב, האין-סוף, הריק.
מתוך פרספקטיבה זאת ברצוני להציג כמה אפיונים של הטיפול במטופלים הסובלים מסימפטומים והפרעות אובססיביות קומפולסיביות.

המנגנון האובססיבי קומפולסיבי מאופיין בצורך עז ובסיסי בשליטה. חוזרים ומופיעים בו מחשבות, דימויים ודחפים הנחווים כפולשניים וגורמים למצוקה ולחרדה, בד בבד עם הופעתן של תנועות ועשיות קומפולסיביות חזרתיות. ההיבט המודע של פעולות אלו, בצד החוויה של שליטה מאגית במציאות החיצונית יוצרים קשר הדוק בין מנגנונים אובססיביים קומפולסיביים לבין:
1. פרקטיקות דתיות, לכאורה רוחניות, נוקשות וחזרתיות.
2. דפוסים גופניים חזרתיים, קבועים, לעתים טקסיים, פעמים רבות מלווים כאבים עזים, אך לעתים שלובים בתרגול נורמטיבי כמו פעילות חדר כושר, ריצה וכד'.

הדברים המובאים כאן מבוססים על מספר טיפולים בעלי אפיונים דומים, מתוכם אתמקד בתיאור מפורט יותר של טיפול אחד. אציג חלקים ממהלך טיפולי בן כשנתיים עם פציינט שאין לו הכרות קודמת עם פסיכותרפיה או עם תרגול פנימי, הסובל מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית – O.C.D שהגיע אלי בהמלצתה של קולגה. במהלך תקופה זאת היה מעבר בין חרדות משתקות וטקסים חזרתיים אל עבר חיים משוחררים יותר, שמצאו ביטוי גם ביכולת לקיים משק בית עצמאי, לטייל מחוץ לישראל ולבסוף – לקיים מערכת יחסים אינטימית מתמשכת. בהרצאה זאת ארצה להציג את התנודות בין שני אופנויות של חוויה ושל הוויה:
• שלב ראשוני בו היה ציות מלא לחוויות אומניפוטנטיות של שליטה, של "היות אלוהים", מצד אחד, בלא יכולת להרפות אל תוך "אחדות-הכל" ואל "משהו הגדול ממני" מצד שני. תבנית זאת מאופיינת גם בתמונת ראי גופנית של דפוסים אמוציונאליים-קוגניטיביים אלו: כאבים גופניים, בעיקר בבטן ובראש, כיווצי שרירים חוזרים ונשנים, תחושת מלאות חוזרת ונשנית בשלפוחית-השתן ותחושת חוסר נוחות גופנית. להבנתי כל אלו מובילים לתחושה עזה של התקיימות ברורה, נוקשה, חזקה ומוגדרת. (בפרדוקס המאפיין את הדפוס האובססיבי קומפולסיבי: מה שמתואר ברמה מילולית כאי-שליטה – כמו כאב – הוא עוד צורה של התכנסות תחושתית-גופנית סביב חוויה של כיווץ, מובהקות, עוצמה ומוגדרות – ולכן מהווה מפלט מהאין-סוף המאיים.)

• שלב שני שבו תחושות של רגיעה, התמזגות, העלמות והתמוססות, המתוארות על-ידי הפאציינט כהיות "בזרימה עם הכול" או "להיות עם אחדות" או "להיות עם אלוהים", להיות "מבולבל", או "כמו לאבד את המעקה" או " לאבד את האחיזה". מצב זה מייצג את התקיימות אחרת של הוויה, מפוזרת, אין-סופית, לא-מודעת לתודעתה. זהו מצב המזכיר את תיאוריו של ויניקוט ושל אפשטיין בעקבותיו. אפשטיין משווה מצב זה, שויניקוט מכנה " unintegration" למושג הבודהיסטי של "מושין" – חוסר-תודעה – המודעת לעצמה – no-mind.

שני מצבים אלו חוזרים ועולים לאורך כל מהלך הטיפול ונחווים הן על-ידי המטפל והן על-ידי המטופל. במהלך הטיפול חלה תנועה הדרגתית בין המצב הראשון למצב השני.

לבקשת המטופלים פרוט החלק הקליני אינו מופיע בפרסום זה.


במהלך חודשי הטיפול האחרונים מופיעים, בצד תחושות קורעות-לב של אשמה וחרדה זמנים של שקט הולך וגובר, התבוננות והקשבה פנימית, ו"אפשרות של, בזמן כלשהו, להיות מרוצה ושלם עם חוסר-שלמות". אחרי שנתיים של עבודה משותפת, לאור יש היום בהירות גוברת והולכת ואפשרות גדולה יותר להיות נוכח ולחוש את גופו בלי להנכיח אותו באופן מוקצן על-ידי חבטות ומתיחות, ומתוך תשומת לב לדקויות של תחושות שאינן מתחום הכאבים, הרעב או הגירוי בבטן התחתונה. יותר ויותר ברור לו שהחרדות והאובססיות הן דרכו לשמר תחושה של חיוניות מול איום המוות, הריק והאין, והוא מברר לעצמו איך הוא משמר ומתי הוא מרפה ומוותר על תרומתו לשימור מצב זה.. הוא יודע לשים לב ולקיים תשומת לב מתמשכת לרגעים של "אמון", "כמעט שלוה", "חלימה בהקיץ", "תחושה שיש דבר מה שגדול ממני עליו אוכל להישען", "התמוססות" ו"אובדן גבולות".
בתוך היחסים ויחס ההעברה: אור מיחס את יכולתו להיות משוחרר יותר וקשוב יותר לעצמו גם במצבים שאינם "מצבי-קיצון", וחש שהדבר אינו קשור לתוכן הדברים שנאמרו אלא לחווייתו שמה שהוא חווה כ"נוכחותי הבטוחה בעצמה" אינה מעושה. ואילו אני בתורי חש שלא יכולתי לקיים באופן אותנטי את מגוון הרגשות שהוא מתאר בלא להישאר בדו-שיח פנימי מתמיד עם אותם חלקים חיוניים ורחבים "בתוך" עצמי שנרכשו הן משעות על הספה הפסיכואנליטית והן משעות ארוכות של תרגול מדיטטיבי דאואיסטי וזן-בודהיסטי.

המחשבות אודות המפגש עם אור נובעות מעבודתנו רבת השנים במכון דמו"ת ובתוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב וממה שאני נוטה לכנות "הפסיכולוגיה החדשה". תרומות מתוך נוירו-פסיכואנליזה, חשיבה אינטר-סובייקטיבית וחשיבה הנשענת על מסורות מזרחיות מתכנסות ללמדנו אודות אחדות הניגודים שבין האימננטי לטרנסנדנטי, האובייקטיבי והסובייקטיבי, הרוחני והגופני, האובייקט והסובייקט. כך ניצבת בפנינו האפשרות, או האתגר, לעבור ממטאפיזיקה של ידיעה אודות האחר למטאפיזיקה של נוכחות עבור האחר - כלשונו של רענן קולקה. כאשר אנו מתבוננים באפשרות לחיות בנוכחותנו "ריקות", "הווייתיות", והתהוות פוטנציאלית,הנשענת על אי-עשייה, אנו פותחים את האפשרות בפני צמיחתן של איכויות חדשות, פוטנציאליות, לא צפויות, ספונטאניות, חסרות גבולות ומרפאות אלו של המטופל. התמודדותו ויכולתו של המטפל לטפח ולקים איכויות אלו בתוך מערכת היחסים הטיפולית היא תנאי מוקדם לאפשרות גילוין, התפתחותן והבשלתן של איכויות אלו בחייו של המטופל. כפי שהצעתי בהצגה קצרה זאת, התבוננות וחקירה פנימית ובין-אישית בממדים הגופני, הבין-אישי והרוחני מתכנסות לאפשרות להיות נוכח בקיומם והתהוותם העדינה של ממדים רבי-פנים של תחושת עצמי בנוכחות האחרות של העצמי ואחרותו של האחר. החוויה של שקט ויציבות, בלא להימוג אל האין-סוף המאיים, ובלא להיאחז בכל רגע מחדש במעקות של הכאב ושל העשייה והחשיבה החזרתית והמתישה מאפשרת מפגש עם האין-סוף בלא להיעזר שוב ושוב רק באחיזות כואבות, מוגדרות, סופיות. תובנות והקלה בסימפטומים עשויים להיות תוצר משמח ולא צפוי של מהלך פנימי אישי זה, בו שותפים המטפל והמטופל.