גופי במערב ולבי בקצה מזרח: הישראלי-יהודי וחוכמת הריפוי מן המזרח

גופי במערב ולבי בקצה מזרח: הישראלי-יהודי וחוכמת הריפוי מן המזרח

לפני שנים ספורות הוזמנתי לני-יורק ללמד סדנה בנושא "נקודות-המפגש בין פסיכולוגיה מערבית ורפואה סינית מסורתית". במהלך הסדנה הזדמנתי למשרדי-המוסד בו לימדתי, בית-ספר גדול ובו שמונים חדרי-קליניקה. המזכירה ענתה לפניות המתעניינים בלימודים, ואני, שאך זה הקמתי בית-הספר משלי להכשרת מטפלי שיאצו, התעניינתי במוטיבציות של הפונים ללימודי רפואה סינית בארה"ב. להפתעתי - השאלות נסובו סביב האפשרות לחזות את מספר המטופלים הצפוי, גובה דמי-השכירות עבור חדר- הקליניקה בו ישתמש המועמד בתום ארבע שנות לימודיו, רמת-ההכנסה העתידית עם תום הלימודים וכדומה. התלמידים שלנו שאלו שאלות מסוג זה אך לעתים נדירות. התשוקה שלהם ללימודים נבעה מחיפוש אחר עולם הדימויים, האסוסיאציות והחוויות שמציעה הרפואה הסינית כחלק משדה-התרחשות אלטרנטיבי, מנותק ממציאות היום-יום, כנתיב מילוט מעולם מנוכר הנשלט בידי דמויות פוליטיות, דתיות ורוחניות לכאורה.

בהקשר הישראלי-יהודי הפניה לאפיקים של לימוד חוויתי, הן במסגרת העולם הדתי והן במסגרת תרבות ה"ניו-אייג'" בכללה, היא, עבור רבים, הצבעת המחאה העמוקה ביותר. בשולי תופעה זו משלם הצעיר הישראלי, כדרכו מס-שפתיים לקונפורמיות ומבקש "תעודה" מקצועית. המכללות האלטרנטיביות מגיבות לצורך זה במערכת-יחסי הציבור שלהן, המציעה שילוב אופטימאלי בין הגשמת אידיאל אלטרנטיבי לבין המכובדות המקצועית ולעתים אף אקדמית, הנרמזת בכינוי 'מכללה' שאימצו לעצמן.

על האחדות: אי-עשייה ואי-נפרדות

היהודי הישראלי נוהה אל עולם הידע המזרחי מתוך חיפוש אחר הפרדוקס, אחר המורכבות ואחר האפשרות לפגוש בעולם שמכיר בתקפותה של "אי-העשיה" כמהות חיונית. במסעו הפנימי או הגאוגרפי הזה הוא מתאמץ להתרחק הן מהשכלתנות והדעתנות היהודית, הן מהאימפולסיביות הרגשית והמתנצחת של הישראלי שתכליתה "לעשות מעשה". לכן, בצאתו חוץ ל"ארץ" מזרחה, הוא נכסף קודם-כל להשתחרר מהגדרת הגבולות וחד – המימדיות המגבילה, של הגדרות המפרידות וגודרות את זהותו: כישראלי במזרח התיכון, וכיהודי בעולם.

תחת דקלי הקוקוס, על מחצלות המדיטציה הוא מנסה, לראשונה בחייו כבוגר, למזג בין הטרנסצנדנטי לאימננטי. הוא לומד שניתן לפשר ביו החרדה והיראה היהודיים מן הקודש והחרדה הישראלית-צברית מדברים הנתפסים כקדושים, לבין הצורך הקיומי למצוא פשר לקיום, ולגעת במה שנראה כמובן מאליו בחברות מסורתיות: קדושתו היום-יומית של החולין. בדומה לקבוצות אחרות של "מחפשים" בישראל (דוגמת יהדות "החזרת העטרה ליושנה" של ש"ס), מנסה הישראלי-יהודי הלומד תורות ריפוי מן המזרח להתמודד עם השבר המכאיב של חברה השרויה במשבר ביחסה אל אדמתה, דתה, מסורותיה ומוסדותיה ובו בזמן היא חברה הרואה עצמה חברה ערכית. בצאתו, חבול פיזית ונפשית משרות צבאי תובעני ושוחק הוא מחפש, רטרואקטיבית, לדעת אם יש הצדקה לסבלו - ובו בזמן הוא מחפש רפואה לגופו, נפשו ונשמתו.

הבריאה היהודית, האמניפוטנטית, האחדותית, המונותאיסטית - העמידה שמיים מזה וארץ מזה, ודרשה שבוהק-האור יהיה בוהק מבחין, מפריד, מבדיל - קודש מזה וחול מזה: מן העבר האחד הגוף ומנגד –הנפש, כאן האדם – ושם – חיית-השדה, כאן – תוהו ובוהו ושם הסדר האלוהי. בעולם הזה של הפרדות, אבחנות וניבדלות- הגבולות - יש גם התחלה ויש סוף. עם הידע באה גם הבושה ועימן – הגרוש; הנחש נותר מלחך עפר, האדם זר לגופו, מתבושש ומתבייש, ורק האלוהים חד לבני-האדם את חידת הספינקס הנוראית שמזמנת את הספקנות, את שבירת הכלים ואת שבירת הלוחות. רק הוא בעצם הויתו הנסתרת, בלי להתאמץ להיות את אשר אינו, רשאי להיות "אהיה אשר אהיה" .
הצעיר הישראלי-יהודי הפונה ללימודי תורות הרפואה של המזרח מוקסם מהאפשרות לחוות את העולם מהפרספקטיבה ה"אלוהית" הזאת, לפיה אין קץ למרחב וכל עולם-התופעות הוא פנים של אותו האחד. אם יש הפרדה היא האשליה, האמת היא האחדות, וכל היצורים החיים (לא רק בגולני) אחים זה לזה. ולא חייבים לעשות כל הזמן – אפשר פשוט "להיות".

חיי הובילו אותי, מייד לאחר השרות הצבאי ומלחמת-לבנון ללימוד אינטנסיבי של שיאצו, רפואה סינית מסורתית ותזונה מקרוביוטית ולתרגול אמנויות לחימה ויוגה טאואיסטית כדרכים רוחניות. במהלך השנים למדתי גם אספקטים מסוימים בבודהיזם. השנים היו שנות השמונים המוקדמות, וניחוח נוכחותה של המהפכה התרבותית-חברתית של שנות השישים והשבעים עוד ניכר ברחובות לונדון. ארוחות צהריים הייתי אוכל במקדש 'הארי קרישנה' שבלב לונדון, בתמורה להשתתפות בשירת-מזמורים; מרכזים "לצמיחה והתפתחות אישית" צצו בכל פינה, ומורים בעלי שיעור קומה כקרישנהמורטי , וריצ'ארד אלפרט, (הידוע יותר בשם "ראם-דאס"), הנחו סמינרים בהם נטלו חלק מאות ואף אלפי תלמידים. החיפוש הפנימי הוביל אותי מאוחר יותר ללימוד אקדמי של פסיכולוגיה קלינית ולניסיון, הנמשך גם עתה, לשלב את עולמות הרוח, הנפש והגוף בפרקטיקה הטיפולית. מתוך רקע זה צומח המאמר הנוכחי הנכתב סביב נושא המעסיק אותי מזה שנים.

תורה בגויים – תאמין?

התבקשתי פעמיים במהלך השנים האחרונות להרצות בפני קבוצה מרבני "צוהר". ידידי ורבי רפי פוירשטיין ביקש שנושא ההרצאה יהיה: "מה מחפש הצעיר הישראלי במזרח", ואילו אני ביקשתי לספר מה מחפש ומוצא שם הצעיר הישראלי. כמרצה התקבלתי בסבר-פנים יפות, וברמה האישית והבין-אישית התנהלו המפגשים בנעימות, חום ופתיחות, אולם להוותי מצאתי שרפי הכיר היטב את קהלו. כמה וכמה מהיושבים בחדר התקשו להכיר באפשרות שבתורות-המזרח ישנה איכות מיוחדת, מוספת לתורת ישראל-סבא, איכות שהיא היא האבן השואבת לגבי צעירים המטיילים במזרח - והבסיס לחוויה הרגשית-רוחנית האינטנסיבית שהם עוברים במנזרים הינדיים בודהיסטים וטאואיסטיים שונים. הנימה הרווחת בדיון הייתה של "איפה טעינו?" - בכך שלא הוכחנו לתלמידינו את יתרונה הגדול של היהדות על דתות עכו"ם - ולא של התפנות להקשבה מתוך פתיחות ורווחת-הדעת.

הגילוי הזה הפתיע אותי, מאחר ולא היה בדעתי לנקוט עמדה בהרצאה זאת אלא להציג עובדות כפשוטן. מצאתי שהצגה מתוך עמדה ניטראלית נחווית כמשעממת וכלא רלבאנטית על-ידי חלק מהרבנים, בעוד שלגבי אחרים היא נחווית כמאיימת: נדמה שתחושת האיום נבעה מעצם אי--נקיטת עמדה המאשרת את גרסתם כי שעמדות ותפיסות רוחניות יהודיות הן אמיתות אובייקטיביות. הרצאתי, שהדגישה את עמדתו של הצעיר הישראלי כביטוי לנטיית–לב, וקולם של כיסופים אל האחד ואל הטמיר הייתה, שלא בטובתי, כואבת ואולי אפילו פוגעת . מצאתי לכן שאני מתקשה לשמור על עמדתי המייחסת לגיטימיות דומה לדרכים השונות של חיפוש פנימי. הדיון משך אותי בלי הרף לכיוון של נקיטת עמדה כזאת או אחרת, כאילו נדרשתי להצהיר "הלנו אתה או לצרינו". התקשיתי להיות מרפא, פסיכולוג או איש מדע נטול פניות: גויסתי לנקוט עמדה, להגדיר או להתנצח. הדבר הכעיס אותי. בדיעבד הוא גם אפשר לי להבין את הצורך של צעירים רבים להיעזר בדרכי הרפואה המזרחיות על-מנת למצוא מזור לנפשם דווקא בעצם השחרור מן תביעה המחייבת כל-כך במקומותינו: הצטרפות למאבק של קבוצה אחת באחרת.

לפני כעשרים שנה, במהלך שרות מילואים בלבנון, נהגתי לעלות מדי יום, בשעות שלקראת השקיעה , לתרגול הטאי-צ'י היומי שלי על סוללת האדמה שהקיפה את המוצב . במהלך אחת משעות התרגול הללו נורו לעברי מספר יריות. מצב התודעה שלי השתנה בין רגע: ברגע הקודם הייתי נוכח ורגלי באדמה החומה, הדשנה והעשירה, מסביבי החיים מתכנסים אל תוך צללי עצמם, נושקים בעצמם את עצמם, מקיפים בדחיסות האוויר הרך של קיץ בין-ערביים את גופי; ברגע שלאחריו הייתי חייל אוייב בארץ כבושה הנס על נפשו על-מנת להציל את חייו: הדופק בצווארי היה עז, השיזוף הצבאי נצרב בזיעה קרה שריחו היה של שתן שהתייבש במעברים תת-קרקעיים של תחנות מרכזיות.
בהרצאתי בפני רבני "צוהר" זיהיתי את צלליו של אותו אירוע: בעוד תודעתי עושה מאמץ לעגון בהוויה גופנית–חושנית- רוחנית טוטאלית, אני נתבע בתקיפות להיקרע מחוויית האחדות אל מציאות בה אני נתבע לנקוט עמדה, להיות צד בסכסוך, להגיב. אני נדרש להפסיק את רציפות חיי הפנימיים, לשים סכר לספונטאניות שבה הן תנועותיי ועשייתי בעולם, הן תחושותיי הפנימיות נובעות מתוכי-פנימה. בעצם הקריאה להגיב - ולא ליזום מתוך עצמי - אני הופך משולל הבט חשוב כל-כך מנפשי: היכולת האנושית-אלוהית, לברוא, להיות יצירתי.

בלא זיכרון ובלא תשוקה

בשל ההבדל העמוק כל-כך באבני היסוד הפילוסופיות-תרבותיות המעצבות את התודעה, נחווה לימוד ותרגול רפואה סינית מסורתית לעיתים קרובות כתהליך של לימוד שפה חדשה . זוהי רפואה המעמידה במרכזה את הסובייקט, ונסמכת על נרטיב אינטר-סובייקטיבי ככלי דיאגנוסטי- אלפי שנים לפני שאורח התבוננות זאת הפך ל"בון-טון" פוסט- מודרני. זוהי רפואה המעניקה הכרה לייחודיות של הרגע הנתון – אין אבחנה קלינית של רגע אחד דומה לדיאגנוזה ברגע הבא: במובן זה זוהי רפואה פנומנולוגית מובהקת.

בעולם המקוטב בין שיח רציונאליסטי, לבין שיח משיחי, המתיימרים שניהם לקבוע קביעות שבעיבורן חבוקים חיים ומוות בתוקף אמיתות חיצוניות לחוויה האישית-פרטית – הרפואה המזרחית מציעה אתנחתא אישית, הנסמכת על התחושות ומובנת באמצעותן. כשאני מלמד את תלמידי את עיקרי התיאוריה של הרפואה הסינית המסורתית איני מוצא לעתים מנוס אלא להשתמש באותו מונח אנגלי שאין לו תרגום הולם לשפתינו: תחשבו common sense אני מציע להם; תחשבו על הדברים כפי שהנם בלא הנחות מוקדמות. נסו להתוות תוכנית הטיפול על-פי המלצתו של הפסיכואנליטיקאי (יליד הודו) וילפרד ביון: בלא זיכרון ובלא תשוקה; כלומר: בלא התערבות בתהליכים הקוגניטיביים ובלא התלהמות רגשית.

במקום להציע נרטיב ופתרון, מציעה הרפואה הסינית המסורתית הכרות עם מורכבות ופרדוקס. בצד תפיסת האחדות המגולמת ברעיונות "האנרגיה" וה"דרך" (טאו) חובקי הכל, היא מדגישה את עיקרון הניגודים המשלימים ("ין" ו"יאנג") שכל אחד מהם בשיאו מוליד את היפוכו.

בתקופה בה למדתי רפואה סינית מסורתית, כשוליה, עם מורי וחברי סטיבן ראסל (שסבו היה יהודי רוסי שהיגר לעיר המקובלים צפת ומשם למזרח לונדון), נהגתי לשבת בחדרו, שלוב-רגליים, ולרשום בדבקות כל מילה היוצאת מפיו: בשלב מסוים הבחין סטיבן באובססיביות שבה הקפדתי לרשום במדויק את דבריו והדבר הטריד אותו. הוא ניסה להבהיר לי את האופי הפרדוקסאלי של הרפואה אותה לימד – שחומר ורוח הם פנים שונים של אותה מהות אחדותית, (אנרגיה-"צ'י") שהכוחות המזינים אותנו ("ין") והכוחות המגנים ושומרים עלינו ("יאנג") אינם שונים מהותית- כי אם יחסיים ומשתנים מרגע לרגע. אבל גם כשהצביע על כך שכל האמיתות שהוא מוסר לי הן יחסיות ונכונות לאותו רגע נתון בלבד הנהנתי בראשי ולא השתכנעתי: המשכתי לרשום בקפידה כל מילה שיצאה מפיו. בשלב זה אימץ לו סטיבן מנהג שנועד לגמול אותי מצורת החשיבה המורגלת שלי: הוא היה ממתין כהרף עיין עם סיום ההרצאה ומחכה שאניח את העט מידי ואסגור את המחברת ואז היה מפטיר כלאחר-יד "וכמובן, באותה מידה, גם ההפך הוא הנכון…" ההזמנה לראות בו-זמנית את מה שנראה כדבר והיפוכו, את הדבר ואת האיפכא מסתברא שלו, הייתה עבורי גם הזמנה להרחבת גבולות הסובלנות האינטלקטואלית והרגשית, הזמנה לאפשרות, "המזולזלת" לעיתים במקומותינו כ"פוסט מודרנית" מאחר והיא נתפסת כ"בלתי מתחייבת" ולכן "בלתי-אחראית". למעשה - במיטבה זוהי הזמנה למצב תודעה פנימי המאפשר הכרה באפשרות קיומם הבו-זמני של שני נרטיבים סותרים לכאורה זה בצד זה, ולא (רק) זה אל מול זה. נדמה לי שאין צורך להסביר עד כמה האפשרות הזאת נוגעת בחוויה היום-יומית של החיים בישראל שבה מקובל, כהכרח, שנרטיבים עדתיים, דתיים ולאומיים יעמדו זה מול זה והכמיהה לאחדות (אידאית,תרבותית,פוליטית) תוצאתה לעתים קרובות ערפול או טשטוש ולא סובלנות ופיכחון.
מאחר והתיאוריה הפילוסופית, העומדת בבסיס הפרקטיקה של הרפואה סינית, מדגישה את העובדה שניגודים דינם להשלים ולהתמזג, (גם במובן זה זוהי רפואה נאמנה לחיים), היא מייצגת לכן נקודת מבט "כולית", הוליסטית. עבור ישראלים-יהודים רבים, חילוניים כדתיים, מהוה תהליך הלימוד של הרפואה הסינית המסורתית הזדמנות למפגש עם ראית -עולם קוסמולוגית-רוחנית כוללת, המהוה נוגדן או אלטרנטיבה לריק הרוחני-אידיאולוגי בחברה הנחווית כפוסט-ציונית ופוסט דתית. לעתים קרובות מתלווה למפגש זה נופך התבגרותי, בו שלובים הרצון בגיבוש של תאוריה מקיפה והרמונית להבנת המציאות ברצון לריפוי, הצלה ותיקון חוליי העולם. כאן יש לזכור את ייחודה של הרפואה הסינית בהקשר הרחב של פילוסופיות ותורות "תיקון" למיניהן . פרקטיקת הריפוי, הפן הפרגמטי של הרפואה הסינית - הופכת את קיום העשייה, את ה"נעשה ונשמע" לתוצר ישיר ומתבקש של הפילוסופיה, כלומר של מאפייני הקיום הרוחני. נקודת-מבט התאורטית-פילוסופית מעוגנת במסורת עתיקה – ובמקביל מתהדרת בהצלחה קלינית מרשימה בריפוי ובשיפור איכות-החים על-פי כל קריטריון שהוא – כולל מחקר רפואי דקדקני. עבור צעירים יהודים רבים, כך נדמה לי, מהוה לכן הרפואה הסינית גשר של חיוניות בין עליונים לתחתונים, בין עולם הרוח לבין הקיום היום-יומי.

הגוף והיסודות: בריאות בקצה הפרימיטיבי של החוויה

אורחים בישראל מופתעים ממספר הישראלים המטופלים באופן שיגרתי בתרפיות אלטרנטיביות ונוטים לייחס זאת לרמת-הדחק הגבוהה שמכתיבה המציאות הישראלית. הדבר בולט במיוחד בתחומים טיפוליים בהם המגע הפיזי מהוה מרכיב מרכזי. למעשה – הפניה לרפואה מסוג זה היא בעיקר פנייתו של הצעיר הישראלי לאינטימיות מחודשת עם גופו, שעבר ממאות שנים של חיסוי בכסות אבלים שחורה לגוף משוחרר לכאורה מעכבות גלותיות, בשרות האומה (בתנועה הקיבוצית סביב אמצע המאה העשרים). היום, כשהוא מעמיד את גופו לרשות השרות הצבאי במשך שלוש שנים, נדרש הצעיר הישראלי למידה זו או אחרת של כיבוש היצר, של כיבוש הגילוי ההדרגתי, המכאיב-מענג עם גופו שלו ועם גופים אחרים. החיל הקרבי פנוי למפגש עם גופו כקניינו האישי, רק אחת לשבוע או כמה שבועות. מפגשים אחרים הם חטופים וקצרים. בלא יודעין חווים צעירים ישראלים רבים את גופם כמעין שלוחה, זרוע מבצעת, כמין רשות הנענית לאתגרים ומרתקים אך לא יצירתיים, לא אוטונומיים וא- ארוטיים. גופם הופך מושא לעיסוק פיזי מתמיד ואינטנסיבי, אך במקביל - להדחקה של הצורך במגע ופורקן אינטימי נינוח. אין פלא שבז'רגון הצבאי נוצרים יצורי כלאיים לשוניים כמו " ליצור מגע עם האויב", וששמות היעדים המיועדים לכיבוש בתרגולים השונים הם לעולם שמות נשיים.

סיפור ה"ראשית" עליו התחנכנו מבחין בין מצב בראשיתי של "תוהו ובוהו", לבין "סדר" שהוא תוצר האבחנה שמזמנת האמירה המילולית "יהי אור". סיפור זה מניח ראשית ואחרית, סיבה ותוצאה, סובב ומסובב. ואילו תמונת-העולם של הרפואה הסינית המסורתית, בקרבה את תלמידיה אל הגוף ואל הניסיון להכיר בחוויה הראשונית כעובדה העומדת ברשות עצמה, מנתקת את תלמידיה מההיאחזות הישראלית-יהודית (הגובלת לעיתים בפטישיזם) במילה הנאמרת והכתובה. הטאו-טה-צ'ינג, הטקסט הקדום המיוחס למייסדו המיתולוגי של הטאואיזם, לאו-צה, נפתח במילים: "הטאו שניתן לתארו במלים אינו הטאו האמיתי" – קרי – מרגע שדבר מתואר במלים הוא מתרחק ממהותו האמיתית תחום הידע השולל את הדיוק של ההגדרה המילולית מעניק נופך של "אמיתיות" כמעט קדושה לחוויה הסובייקטיבית-ראשונית. לדוגמא: הרופא הסיני לא יתעניין בטמפרטורה – האובייקטיבית לכאורה שמראה מד-החום של החולה, ואפילו לא בתיאור המילולי של הטמפרטורה, אלא בחוויה הייחודית של החולה את תחושות הקור והחום שלו ברגע נתון.

בהעדר התביעה לטיעון מילולי מוסדר ורציונלי פוגש תלמיד-הרפואה עושר של מורכבויות המופיעות בו-זמנית, תצורות ותבניות בלא ראשית או אחרית, אחוזות זו בזו כתצורות נוף, לעתים הרמוניות, לעיתים, (כמו בזמן מחלה), דיסהרמוניות. בתמונות אלו שזורים קור וחום, אור וחושך, פנים וחוץ, התכווצות והתפשטות כשהם נוכחים בו-זמנית, בלתי-מובחנים. אולם התוהו ובוהו כאן אינו הפרה של סדר עולם אימננטי ממקור טרנסצנדנטי - כי אם חלק ממנו. וכמו בציורים הסיניים ובציורי הזן - הערפל, המסתורין והחושך מאפשרים ראיה אחרת, מורכבת, במובנים מסוימים "מציאותית" יותר משמאפשר האור הטרנסצנדנטי, המבחין. כך יכול הצעיר הישראלי-יהודי להשתחרר מכוחם הכובל של אור התכלת העזה, המילים והדיבורים החד-משמעיים ולפגוש עולם עשיר של דימויים, של "ציורים", תצורות ויצירה שנשללו ממנו, בשל כוחן של השכלתנות ושל הפילפול המילולי, ובשל האיסור על עשית פסל ומסיכה.

ההיבט היצירתי-חוויתי לא מילולי הזה הוא שנחווה על ידי תלמידים ונרפאים רבים כיתרונה של הרפואה הסינית על-פני תפישות-עולם הנדמות כמושתתות על אבחנות אינטלקטואליות המבחינות בין הרציונאלי (הקביל), האי-רציונאלי או אי-מדיד (לא קביל), והטרנסצנדנטי (לא-מושג). אולם הבט זה הוא גם המאיים על המשגותיהם השגורות ועל תפיסת-עולמם של אנשי-מקצוע רבים: לתחושה זו של איום שותפים רבנים (החוששים מערוב בין הטרנסצנדנטי לבין האימננטי) ואנשי-מדע – בעיקר אנשי הממסד הרפואי. לאלו מצטרפים הוגי-דעות ופרשנים חברתיים, החרדים להשפעה האי-רציונאלית של הרפואה הסינית ותרבות ה"ניו-אייג'" המזוהה אתה לעיתים, על לכידות החברה הישראלית.

שלא במפתיע - מאותן סיבות עצמן, מוצאים בה עניין הן אומנים והן פסיכולוגים רבים, המזדהים עם הדגש הניתן לחוויה הסובייקטיבית ועם עולם הדימויים העשיר ונהנים להתרווח בחיק הפרדוקס והמסתורין – בידיעה ש"המציאות" היא לעולם מושא לפרשנות ולא ל"פתרון". נוכחותה המשמעותית של הרפואה הסינית והעולם התרבותי שהיא מייצגת בישראל מהוה לכן גם מקור השראה: כמה וכמה מתלמידי וממכרי - כוריאוגרפים, ציירים, משוררים וסופרים מוכרים מקבלים השראה מענפים שונים של אמנויות מדיטציה, תנועה ונשימה המתייחסים לרפואה הסינית, ומטקסטים ספרותיים ופילוםופיים המהווים את המסד הפילוסופי-אסוציאטיבי לרפואה הזאת.

בחתירתה אל המקורות ה"פרימיטיביים", תחושתיים של ההוויה, מסייעת הרפואה הסינית לראות את "עולם התופעות", את ה"טבע", בעיניים חדשות. המסורות הרוחניות- פילוסופיות העומדות בבסיסה ומפרות אותה (הטאואיסטית והזן-בודהיסטית), רואות בכוחות המעצבים את ה"מושא הרפואי" כלומר – את גוף האדם, רוחו, נפשו ומיזגו, מקרה פרטי של הכוחות הפועלים בטבע. מרפאים סיניים ביססו במשך אלפי שנים את עבודתם הפילוסופית , התיאורטית והקלינית על תצפיותיהם בדומם, בצומח ובחי, והתייגעו לנסח את החוקים הקוסמיים של העולם המתהווה בכל רגע העומדים בבסיס תהליכי החיים, היצירה והחזרה (או המוות).

במישור הרפואי מגלמות התיאוריות, המעוגנות בתהליכי-הטבע, פוטנציאלים של שינוי והשתנות המאפיינים את תופעות הטבע: עונה מתחלפת בעונה, נהרות חותרים ומוצאים להם אפיקי-זרימה,. מאחר וחוקים דומים חלים על-פי תפיסה זאת גם על האדם- פוטנציאלים אלו נתפסים גם כפוטנציאלים של ריפוי. במציאות הישראלית-יהודית– המשגות אלו עונות על שני צרכים לא-מודעים: האחד הוא הצורך במסד רוחני-פילוסופי כמקור לתקווה ואופטימיות לגבי עצם האפשרות לשינוי וריפוי – צורך בולט נוכח תהליכי השחיקה, הייאוש והחולי בחברה הישראלית; השני הוא הצורך בחידוש קשר ישיר, מקודש, מרפא, סבלני ולא מתערב - עם עולם התופעות הטבעיות, עולם הטבע בצורתו הגולמית. "עולם" זה - שפיתה זרמים ציוניים מוקדמים לאמץ אידיאולוגיות טולסטויאניות במהותן, שעליו גזר האתוס הציוני הממוסד "שלמת בטון ומלט" ו"כיבוש השממה" - הושחת עבור רבים מאתנו. אדגים כך: ה"עץ" מקושר בתפיסה הסינית לכוחות – הצמיחה והיצירה, לשחרור הרגשי, לאיבר הכבד- אותו איבר בגוף האדם שתאיו חוזרים ומתחדשים עוד ועוד ועוד; שיסוד-הנפש הגלום בו יכול להפוך לרוח, והרוח ל"שן" אותו יסוד ברפואה הסינית המסורתית שהוא גם אישי וגם אוניברסאלי, ניתן לטיפול קליני-רפואי - ובה בעת נובע מרוח העולם- וחוזר אליה.