הגוף כבסיס ליצירה ונתינה של משמעות

הגוף כבסיס ליצירה ונתינה של משמעות

הגוף כבסיס ליצירה ונתינה של משמעות
הרצאה במסגרת יום עיון של החוגים לפסיכולוגיה ולימודי מזרח-אסיה באוניברסיטת תל-אביב בנושא:
הגוף בפסיכותרפיה – גישות מזרחיות ומערביות.

הרמז, מנוחש למחצה, המתנה
רק בחלקה מובנת, היא
התגשמות.
(ט.ס. אליוט).

התחלתי את עבודתי בתחום הטיפול הנפשי כתלמיד של שיאצו ורפואה סינית מסורתית. בלימוד זה למדתי על הגוף, על מגע ועל אבחנה חושית, תחושתית, אנרגטית. מורי הראשון לרפואה סינית היה גם תלמיד של ר.ד. ליינג – פסיכיאטר שהיה מראשי התנועה האנטי-פסיכיאטרית בבריטניה. בעוד המחטים נעוצות בגוף, התנהל טיפול במסאז''' אנרגטי, וטיפול מילולי: יסודות היוליים של העולם – אש, עץ, מים, מתכת ואדמה נשזרו בסיפורי-חיים, בדינאמיקות בין-אישיות, בתחושות ראשוניות. ההרצאה הנוכחית יוצאת ממסד תחושתי זה, ומבוססת על עבודתי במהלך כעשרים שנה - כמטפל ברפואה סינית וכפסיכולוג קליני - עם אנשים המנסים ליצור ולשמר רגעים של משמעות תוך הקשבה, ערנות ולעתים שיחזור של חוויות ראשוניות קדם-מילוליות. לצורך זה איעזר בתיאוריות פסיכודינאמיות העוסקות בתהליכים ראשוניים, במחקר נוירו-פסיכולוגי ובגישות העוסקות בהתבוננות מדיטטיבית.

כפסיכולוגים קליניים אנו מורגלים במצעד הארוך של מטופלים החולפים בקליניקה, מותירים מאחוריהם סיפור כובש וכואב – או שתיקה כובשת וכואבת – ולאחר פגישה או שתיים אינם חוזרים לטיפול. אם ננסח לעצמנו את חידת הופעתם-העלמם נבין שהיא עוסקת בתחושה המלווה אותנו נוכח נוכחותם-העדרם – שהיא גם נוכחותנו-העדרנו עבורם: לא לחצנו את ידם; משהו ב"אנרגיה" של חדר-הטיפולים לא התאים. נוצרה תחושה- של אי-בהירות, אי-מושגות, וערפול.

דניאל סטרן מראה שרבות מתחושותינו הן "תחושות של חיות" - .vitality affects תחושות אלו מובנות ומובנות רק בהתייחס למצב גופני פנימי: עייפות, מתח, סרבול, הרמוניה – כולן תחושות עם מרכיבים גופנים המהווים בסיס לרגשות. בהקשר זה, (מבהיר לנו הנוירו-פסיכולוג אנטוניו דמאסיו) בניגוד לטענתו של דה-קארט, המחשבה אינה תנאי או בסיס לקיום – היא רק אחד מביטוייו הויטאליים-חיוניים של הקיום הגופני. אולם לגבי תחושות חיוניות אלו טיפול אנליטי, תוכני, ומילולי נחווה לעתים קרובות כמסורבל ולא הרמוני – ולכן - כלא רלבאנטי, כחסר-משמעות. כתיאורם של מטופלים רבים – "הפסיכולוג דיבר כל הזמן – ואני שתקתי (או ההפך) – עד שנמאס לי".

הדבר דומה לצורה שבה מלגלג החכם הסיני צ'ואנג-צה על האפשרות להשיג את המהות על-ידי השימוש במלים:
"עתה אומר משהו. כשאני אומר משהו – האם אני טוען משהו? האם אין אני טוען משהו? איני יודע.. ובכן, אנסה לומר משהו: הבה נניח שיש התחלה. אם כך יש "עדיין אין התחלה". אם כך יש "עדיין אין עדיין אין התחלה" אם כך יש "יש" ויש "אין". אם כך יש גם " עדיין אין יש ואין אין" אם כך יש עדיין אין אין יש ואין אין אין" הנה בדרך זאת מופיעים היש והאין. איני יודע איזה מהם ישנו ואיזה מהם איננו. הנה אמרתי משהו. אבל באמרי זאת האם אמרתי משהו? האם לא אמרתי דבר? אינני יודע.

הגוף יוצר את המשמעות. מתן משמעות לתנועה יוצר את הגוף.

לפני מספר שבועות ישבתי בירושלים עם קבוצה של מטפלים אותם אני מלמד. הבוקר היה בוקר הפיגוע - אבל אני לא הייתי ער מספיק למעורבות הרגשית של קבוצת התלמידים בפיגוע. יותר מכך – לא הייתי ער מספיק למעורבות החושית שלהם בפיגוע ולעקבות הפיזיות שהאירוע הותיר בהם (לדוגמא: תלמידה שהפנתה את הגב לאתר הפיגוע וצעדה, תוך קהות חושית, לכיוון המנוגד למקום האירוע). לכן, כשפניתי אליהם להתחיל את השיעור, ונתקלתי בהתעלמות פרשתי אותה כהתעלמות מכוונת. רק בדיעבד יכולתי להבין שלא היה מדובר בהתעלמות; שלמרות שחזרתי על בקשתי בקול רם מספר פעמים היא לא נשמעה מאחר והייתה חסרת-משמעות באותם רגעים. לעומתה - הנחיה ממוקדת –"לשבת תוך תשומת-לב לעצמות הישיבה" נשמעה מייד ואפשרה תקשורת.

ניתן לומר שהאפשרות של תלמידי לחוות "משמעות" הייתה נעוצה ביכולת לחוש את עצמות-הישיבה, ולייצר ולחוות שינוי חושי ופיזי. משמעות ה"מילה" הפכה ברורה רק כשהייתה חלק מגשטלט הקשרי של תנועה, רמת-ריגוש, קצב, נשימה ודופק - ומרחב פיזי וטמפוראלי מסיים.

המילה משמעות מקורה ברמה החושית של הדבר "הנשמע", וסופה ברמה הקוגניטיבית המאפשרת הסמלה ועוסקת ב"משתמע". אולם גם בצורתה הקוגניטיבית תאור החוויה של יצירת משמעות היא לעתים קרובות כשל חוויה פיזית – "לתפוס", או "להשיג", או חוויה חושית – "עכשיו אני מתחיל לראות למה הכוונה". הידיעה, התהליך הקוגניטיבי, קרוב במהותו ושורשיו ליכולת הפיזית-חושית להיות בסוג קשר כזה עם האובייקט שיאפשר השגתו-המשגתו, או "ידיעתו" – במובן התנ"כי. הפועל "לדעת" מסמן כאן את הצורה בה האדם חווה את החדירה, את הכיבוש - כידיעה. את הצורה בה "משמעות היא חושנית, גופנית – ותלויה בשימושים השונים של אברי החישה" (אסתר ביק).

היכולת לקשר חושי – המיוצג בשמיעת הקול האלוהי – הוא הבסיס לחוויה של יצירת המשמעות של הקיום הגופני כאינדיבידואל. בהתאם - ה"עונש" לאדם על מאמציו להשגת ה"דעת" האלוהית מעוגן בגוף, באדמה, ברגשות – באותם דברים המעניקים ערך ומשמעות לידיעתנו את עצמנו כבני-אדם: הזיעה שפירותיה - האפשרות ליהנות מהלחם; העצב שסופו לידת-הבנים.

ארגון הנפרדות העצמית מבוסס על ההבשלה המוקדמת של מבנים מוחיים חושיים ווסטיבולארים אצל התינוק. תקשורת ומשמעות נוצרים כאשר ישנה הלימה בין המערכת החושית-חושנית והגופנית-מוטורית לבין אופי ורמת-הגרייה שנותנת הסביבה. פרויד הציע שהצורה בה התינוק מבחין בין "אני" ל"לא אני" היא על-ידי תזוזה שנועדה להרחיק אותו מגירוי לא נעים: אם התזוזה מפסיקה את אי-הנעימות – מדובר בגורם חיצוני. התנועה והמגע עם הסביבה יוצרים בראש ובראשונה את מבנה העצמי, את רציפות העצמי ומתוכה - את תחושת וחווית האחר. כאשר התינוק נע לעבר המגע המיטיב של הסביבה הוא מצפה לארגון חדש ומיטיב של התנועה, ובעקבותיה – של הרקמה העורית ושל רמת-הגרייה החושית – בצורה של קול, ריח, מבע-עיין, מגע וטעם טובים דיים. במובן שארגון הוא פתרון לדיפוזיה והעדר של קוהסיביות – המתבטאת בתחושה של "נזילה" או חוסר-גבולות עוריים – המגע הוא הנותן משמעות לתנועה.

כל התרחשות של הMIND היא התרחשות בעלת הקשר לרצף הטמפוראלי ולחלל שבו הגוף נמצא (דמאסיו). מאחר וכך - השינויים הגופניים, כפי שהם מתרחשים ומשתנים מרגע לרגע - מעצבים את צורת הפרספקטיבה הרגשית והקונצפטואלית. בצורה הזאת אנו חווים את המשמעות כאירוע גלובאלי הכולל התרחשות גופנית פנימית כגון מתח שרירי או תנועות מעיים - והתרחשות חיצונית הנקנית באמצעות תנועה או מגע. טראומה - כמו בדוגמה שניתנה עם קבוצת המטפלים –עשויה לכן לגרום ניתוק ברמה חושית, רגשית או קוגניטיבית מהבלתי-נסבל. בתוך הגשטלט הגופני-תחושתי-רגשי-קוגניטיבי - ניתוק זה יכול ללבוש צורה של אי-מובנות, של אי פניות חושית או של אובדן גבולות המרחב – כמו בנפילה הנצחית של ויניקוט – או של גבולות המרחב המוגדר על-ידי הריתמוס הטמפוראלי – כמו ב"רגע עצירת הלמות הלב" של ביון. (התיקון – "הקניית המשמעות" הייתה, במקרה זה – הליכה מאומצת והתחברות לעצמות-הישיבה).

ניתן לחלק את התהליך בו נוצרת וניתנת משמעות באמצעות הגוף לשלושה מרכיבים:
1. הולדת האני החושי-גופני – בין הנסבל ללא-נסבל - והרזולוציה באמצעות מציאת כיוון ועיצוב המרחב.
2. עיצוב ויצירת משמעויות רגשיות וקוגניטיביות כנגזרות של תהליכי גרייה, מתח, ארגון מחדש - ורזולוציה באמצעות תנועות המעצבות את הסביבה ומתעצבות מולה.
3. חרדה ובלבול – מול רציפות קיום האני במרחב, במקום ובזמן.

הולדת האני החושי-גופני: חוויות של כיוון ומרחב

האני החושי-גופני נולד בסביבה הנוזלית של הרחם, מתעצב באמצעות "תוקפנותו" כנגד דפנות הרחם, ומוצא את הרזולוציה והמשמעות לתהליכי הגדילה שלו בצלילה המכוונת אותו, כשראשו קדימה, בתעלת-הלידה אל עבר השלב הבא בחייו. עדויות של מטפלים ומטופלים במצבי-תודעה שונים, שיחזור חוויות לידה בחדר-הטיפולים, מחקרי אורך לגבי האפקט של תהליכי-לידה שונים ומיתוסים העוסקים במעבר והיחלצות ממצרים - כולם מצביעים על המשמעות של מעבר במצר כתהליך המייצג ומעצב פרוטוטיפ מוקדם של תהליכים הכוללים תנועה בעלת-כיוון, חיכוך רב, וחוויה של רזולוציה – אור בקצה המנהרה. החוויה ההפוכה היא של תקיעות, קלסטרופוביה, העדר כיוון, לחץ שנחווה כגדול מדי לשאתו. משמעותו של לחץ כזה הוא "הבלתי-נסבל" – או – במובנו הגופני – מוות.

במצבים קיצוניים פחות המצב שבו החיכוך והלחץ גדולים מכפי יכולת החושים לשאתם הוא מצב של "טמטום-חושים", מצב של "stupour" – אותו מצב מצוקה הנחוה לעתים על-ידי תינוקות בהגיעם לעולם. משמעותה המילולית של המילה " stupour" היא "מוכה עד אובדן חושים" ואכן, החוויה הראשונית המתוארת על-ידי מטופלים היא של קהות חושית, (ולא "טיפשות" אינטלקטואלית") . על מנת להיחלץ מקהות זאת הם מבקשים ממני "כיוון", או לחץ חזק מאוד, או, לחילופין - סביבה עוטפת, חמימה ומגינה. ברמה החווייתית הזאת לעתים קרובות המשמעות היחידה הרלבאנטית במצבים אלו היא של "להיות או לחדול".

מטופלת אחת שלי בטיפול המשלב פסיכותרפיה גופנית ומילולית נעה באופן תדיר בין שני מצבים – האחד בו היא כמהה להיות עטופה בשמיכה, עיניה עצומות, אוזניה שומעות אך בקושי. במצב זה יש יכולת מועטת להבנה של פרשנות, אפיקי-הקשב מוגבלים, וכמוהם גם יכולת הביטוי המילולי. מנגד – מתעוררים מצבים של תנועה ספונטאנית המכוונים תמיד קדימה, כנגד התנגדות, מתוך בהירות חושית ואקספרסיביות פיזית, בהם אני נתבע להיות "תעלה" – דרכה יכולה היא לעצב את התנועה שלה קדימה ולחוות את יכולתה לפרוץ קדימה מתוך הערפול שנחווה כלא-נסבל. (החוויה מזכירה את תיאוריו של ויניקוט ב" mind and its relation to the psyche-soma….." וב “Through pediatrics to psychoanalysis” לגבי המטופלת ששחזרה את המעבר בתעלת-הלידה במעבר ראשה מבעד לרגליו הפתוחות).

באותו שדה של יצירת משמעות ניצבת גם הקניית המשמעות על-ידי המרחב הפיזי. אדגים באמצעות התייחסות לטיפול במטופלת אשר במעבר מביתה שבערבה אל העיר חוותה אובדן של משמעות שנגזר, על-פי תחושתה, מהעדר "מרחב". בעבודה אתה הסתבר, בנוסף, שאינה חשה ואינה חווה את נוכחות- קיומה בכל בוקר עד לתנועת-המעיים הראשונה. החוויה של העדר מרחב "פנימי-גופני" והעדר מרחב "חושי-תנועתי" – הופיעה כחלק מחוויה של צמצום השדה הדתי-רוחני שהמדבר אפשר את קיומו "חסר-הגבולות". בגשטלט הגופני-תחושתי-רגשי הייתה החוויה הגופנית חלק אינטגראלי מתהליך הענקת המשמעות לקיום - בשדה הנע מלחץ פנימי או חיצוני לא נסבל – ועד התוויית כיוון ומרחב כחוויות אותנטיות-קיומיות המקנות משמעות.

לסיכום חלק זה: האפשרות המקיימת את המשמעות דורשת סביבה המאפשרת סף-גרייה מותאם ליכולת ההסתגלות מתוך חוויה של חיוניות, כך שמסע החיים נחווה כבעל כיוון מובהק ומרחב המאפשר נתינת משמעות. במצב זה הלחצים המטבוליים, הרגשיים והקוגניטיביים נחווים כמאתגרים (או לפחות – נסבלים) והחושים, תנועת המערך השלדי שרירי וההתרחשויות באיברים הפנימיים נחווים כמשרתים את הצרכים ומטרות החיים. המצב ההפוך הוא של דחק, מתח ולחץ בלתי-נסבלים הגורמים לצמצום חוויתי וחושי, הגבלת התנועה והנשימה, וקטיעה של רצפי-חיים ושל חווית-רציפות הקיום כישות פיזית הנעה בכיוון בו בוחר האדם ללכת.

עיצוב הצורות והאובייקטים: מגע ותנועה כמייצרי משמעות

בתחום החיים שיש להם רציפות וכיוון, באים לידי ביטוי שני כוחות פרוטוטיפים המקנים משמעות. האחד הוא התרחשות אינטראקטיבית המסייעת לגוף להכיר את צורתו וגבולותיו; השני - התרחשות המאפשרת לאדם לעצב את סביבתו. בלשונה של אסתר ביק – "התינוק בא לעולם כאסטרונאוט בלא חליפת חלל".

על-מנת לייצר את האבחנה בין אני ולא אני הוא נדרש לחוויה של מגע טוב דיו שיסמן בצורה מדויקת את גבולות גופו, בלא שמגע זה יטבע בתוכו את חותם גופו של הנוגע. אני רוצה להתעכב על הנקודה הזאת מאחר ובפגישות ראשונות רבות של אינטייק מקובל לשאול על "מגע" בבית ההורים, ותשובה חיובית לגבי "חום, חיבוקים ואהבה" – נחשבת כאינדיקציה לתקינות. למעשה - רק באמצעות לימוד מדויק בתהליך תרפויטי של הגוף ותגובותיו, ושיחזור מאוחר של צרכים מוקדמים, אנו לומדים על האיכויות המגוונות של מגע שנחווה כמותאם, "תקין" או - אחר. מטופלים רבים מתארים HOLDING”" אוHANDLING” " שבו המגע אכן התקיים - אך בידיים "קרות" או "מנותקות". כאן נוצר בלבול בין המשמעות המילולית-קונקרטית של המילה "מגע" – לבין המשמעות כפי שהיא נחווית – שהיא בעיקרה "העדר", "כמיהה", "תסכול" – ועוד. כאשר הדמות המטפלת בעצמה היא תחת "דחק" והצפה, כלי-הדם הקטנים שבידיים ובאצבעות מוצרים והידיים הופכות קרות וחסרות "מבע". הגוף המתעצב אל מול ידיים כאלו נדרש לייצר חום רב בעצמו, או לוותר על האפשרות לסביבה חמה. כך ניווכח בקליניקה באנשים המסמיקים בקלות, החווים קור או חום תמידיים, המוצאים כל הזדמנות להתכרבל ולהתחמם מול התנור או נוכח השמש. הצורך לפגוש את החוץ יתבטא בעליה חוזרת של ביטוי גופני בצורה של תחושות חום, בחילה, צרבת, חנק – שלעתים יפורשו בטיפול ככעס. למעשה מדובר בגוף המשתוקק למפגש, המתפשט במרחב בצורה מעוררת-רחמים על מנת להתעצב – בלא מוכנות לוויתור והסתפקות בבדידות ונסיגה. כך חשים אנשים אלו מוגנים מפני חווית ה"אימה חסרת השם" (ביון) שבה האדם נופל אל תוך מרחב חסר גבולות וצורה.

בהעדר המגע המתאים יש בקשה מתמדת ליצירת מגע. הסיבה לכך היא לא בצורך פתולוגי ב "ENACTMENT" של פנטזיה ארוטית – אלא בתחושה הפשוטה שבהעדר מגע אין תוקף לחוויה ואין משמעות למילה הנאמרת. תיאורים של "העדר עור", תחושה של "נזילה", אובדן תחושה בחלקי גוף שונים, תחושה שבגוף התהוו חורים או חללים, וכן תחושה ש"איני יכול בלעדיו" בהקשרים מסוימים – אינם תיאורים מטפוריים במובן המקובל של המילה. הם מתארים את הצורה שבה משמעות מתהווה או חדלה מלהתקיים מתוך החוויה הגופנית של קיום-עצמי נפרד ומתפקד.

מטופל אחד שלי אתו עבדתי בטיפול משולב מילולי-גופני תבע ממני לעבוד אתו במגע חזק וחודרני. הוא סיפר שהחוויה היחידה שלו של חיוניות היא כאשר אדם קרוב אליו מפעיל לחץ חזק ביותר באזור ספציפי בגוף. אולם הלחץ שביקש ממני להפעיל נחווה על-ידי כמכאיב. את התסכול שלו מהסירוב שלי "לעצב" את גופו למרות הכאב – על-מנת שיוכל סוף-סוף לדעת בוודאות שהוא חש את עצמו הבין לבסוף מתוך הצורה התקיפה והתוקפנית שבה עוצב גופו בילדותו. מתוך צורה זו של צורך בעיצוב חיצוני של חווית גבולות גופו פיתח קריירה רווית-מתח וסיכון בשרות-המדינה (שהחליפה את המגע המכאיב-חודרני) שאפשרה לו לחוות את גופו כישות דרוכה וכואבת – אך חיונית, ובמקביל - את חייו כבעלי-ערך ומשמעות. בהעדר סטימולציה בעוצמות גבוהות כל-כך נטה לחוות דיכאון, תחושות של חוסר-ערך וחוסר משמעות. הליכה בכפר ערבי עוין העלתה את רמת-החוויה החושית שלו לתחום שבו החל חווה חיוניות – שמתוכה גזר גם את המשמעות של שליחותו-עבודתו.

החוויה ההפוכה היא מצב שבו גבולות הגוף נפגמים מתוך עודף מגע הנחוה כ"חודר את העור" ואינו מאפשר לעור, לשרירים ולאיברים הפנימיים לעצב את המרחב הדרוש לאדם על-מנת לחוות את עצמו כאוטונומי ובעל חופש פנימי. חווית חוסר-מובחנות הופכת כאן לחוויה של חוסר-משמעות. מצב כזה מחייב את הפרט לעצב בעצמו את גבולותיו – האגו העורי או השריון השרירי המפורסמים – או להיות בתנועה מתמדת על-מנת להימנע ככל האפשר מעיצוב גבולותיו על-יד המגע חודרני והלא תואם. אפשרות אחרת עשויה להיות אימוץ דפוסים נסוגים או סכיזואידיים – בהם מתקיים עולם פנטזיה א-גופני שגבולותיו מעוצבים בכוחם האוטונומי של מהלכי הפנטזיה – באופן שהוא לכאורה בלתי-תלוי באחרים.

הפן השני של אספקט זה מקורו בצורה בה אנו מעצבים באופן יצירתי את סביבתנו (בניגוד לצורה שבה הסביבה "מעצבת" אותנו) על-מנת להתאים אותה למחוות הספונטאניות הנובעות בכל רגע ורגע מהמערכת הפסיכו-סומאטית . האפשרות לעצב את הסביבה נקבעת בראש ובראשונה על-ידי רמת האנרגיה המטבולית העומדת לרשותנו. המבנה הפיזי, הכוח והקואורדינציה השריריים מהווים בסיס משמעותי ביותר לצורה שבה אנו חווים, תופסים ומפרשים את העולם – על בסיס יכולתנו לחולל מניפולציות פיזיות בסביבתנו הקרובה. הפרוטוטיפ הפסיכודינאמי ליכולת זאת – היכולת של הפעוט לעצב את הפטמה ואת גוף האם לצרכיו המשתנים - מתחלף בהדרגה לשורה ארוכה של דפוסים שבהם ארגון ומשמעות מוקנים לעצמים, התרחשויות חברתיות ואינטראקציות עם אחרים משמעותיים דרך הפריזמה של הצורה בה אנו מעצבים את המשטחים והצורות הניתנים לנו בינקותנו – כפי שמציע תומאס אוגדן: "החוויה היא הרגשת רכות – שהרבה יותר מאוחר אנו מקשרים עם רעיונות כמו הגנה, רגיעה... וחיבה."

ויניקוט מתאר סוג כזה של אינטראקציה עם מטופלת:
“A patient dug her nails into my hand at a moment of intense feeling. My interpretation was “ ow!”. This scarcely involved my intellectual equipment at al, and it was quite useful because it came immediately(not after a pause for reflection)and because it meant to the patient that my hand was alive, that it was part of me, and that I was there to be used.”

אחת ההתנסויות המרגשות שלי בעבודתי הייתה בעבודה עם ילד שסבל מפגם אורגאני, והיה קורבן להתעללות: ילדים אחרים היו רודים בו, מעתיקים ממנו שיעורי-בית – ואחר-כך מעקמים את ידו עד כאב – מתוך משחק כביכול. במשך שתי שעות טיפוליות לימדתי אותו לעקם ידיים בצורה אפקטיבית ומשמעותית. הלימוד שלו את הטכניקה שבה יכול "לעצב" את ידי חבריו אפשר לו להעניק למגע החודרני שלהם את הערך המשחקי וההדדי שלו, ולכן, לראשונה בסיטואציה חברתית – להתחיל לחוש את המגע הגופני כחוויה שכרוכים בה חיוניות וקלות – ולא רק הימנעות ואי-מובנות.

רציפות הקיום כחוויה משמעותית

מטופלים רבים מבקשים להיגאל מהחוויה של העדר משמעות על-ידי פעילות גופנית מסוג כזה או אחר – לעתים מלווה בעיסוק רוחני- פילוסופי. בחיפוש כפול זה מתקיימת לעתים הבנה אינטואיטיבית לגבי הקרבה שבין רציפות התהליכים המטבוליים משמרי-החיים – דופק רציף, נשימה סדירה וכד' - לבין היכולת האידיאית-רוחנית לשימור של סדירות ורציפות הקיום. מאחר ואנו מניחים את קיום ההיבטים הגופניים, המקנים משמעות לקיום, כמובנים מאליהם אנו נוטים לשכוח שתפקיד המטפל הוא להיות ער ולסייע בנוכחותו לקיום רצפי-החיים על פני המרחב הפיזי-טמפוראלי. כאשר הריתמוסים החיוניים של החיים מהווים חלק מהגשטלט באמצעותו מוקנית משמעות, הקשבה אמפאטית משמרת באופן משמעותי את רציפות החוויה של המטופל. התקיימותה של רציפות ההקשבה האמפאטית מותנה לעתים קרובות ביכולת של המטפל להיות ער ואף שותף ליצירת רצף ההתנסויות הגופניות – ולא רק "להכיר ב" (ACKNOWLEDGE”"), לשקף ולפרש. כפי שמציע הפסיכואנליטיקאי אנזיה:
“It is essential, …that the interpretative function of the psychoanalyst… be preceded by the exercise of a presymbolic function, which ensures intersensorial connections and contact in the form of mental representations belonging to different registers (sensory, motor, rhythmic, postural, mimetic and emotional).”

מטופל אחד ביטא ייאוש ורצון חוזר ונשנה לעזוב את הטיפול איתי, הרביעי בסדרת טיפולים לא –מוצלחים – מאחר ו"אינו משמעותי" . הוא חש עצמו כמשולל מאגר ההתנסויות הנדרש על-מנת לחוות את עצמו בו זמנית הן כחלק מסביבתו והן כאוטונומי ממנה. הוא תאר העדר מוחלט של אפשרות ליצור ייצוגים או מטאפורות – מאחר וחש משולל מאגר-התנסויות רציפות של "הגוף בנוכחות האחר". בעיקר – חש עצמו נע באופן לא מבוקר בין תקופות של חוסר-אנרגיה ודיכאון, לבין תקופות שמצא עצמו "בלא נשימה" או "נחנק" מהתרגשות. בכל פגישה איתי – חש כאילו דבר לא התהווה ודבר לא נזכר – כאילו כל מפגש הוא מפגש מחודש. התיאור שנגע ביותר ללבי היה כשהעיד על חוסר-יכולתו לגבש "תמונות" פיזיות ריאליות של התרחשויות.

באחד המפגשים הרשה לעצמו פורקן של תנועה וביטוי בקול. הנשימה המהירה והשטחית, התנועה לא מבוקרת של הגפיים, הנשימה החנוקה והקטועה – כולם הזכירו התנהגות של תינוק במצוקה. להפתעתי - נדרשתי להיות לא האם המרגיעה באופו אקטיבי במגע ובקול - כי אם האם המרגיעה בנוכחותה המאפשרת והלא מתערבת. מצאתי שכל אימת שאני מרשה להתרחשות להשפיע ולעצב את הריתמוסים הגופניים- הנשימה, הדופק והבליעה שלי - בלא שנגרמת לי תחושת חולשה או חנק – הוא עצמו נרגע וחווה את נוכחותו שלו כממשית. כאשר התנהגות כזו חזרה שוב ושוב במהלך הטיפול החל להיווצר אצל מטופל זה לראשונה "מאגר" חוויתי שבו הן דיכאון הן ריגוש מציף נחוו כחלק מרציפות קיום העצמי. הנשימה הפכה רציפה ולא מקוטעת; הגוף, על איבריו וחלקיו השונים, מיניותו וגבריותו, נחווה כנעים ורציף – ואני נחוותי כדמות רציפה המתקיימת ביחס לקונגלומראט הגופני נפשי הזה.

רציפות הקיום מרגע אחד למשנהו אינה מובנת מאליה – בוודאי לא במציאות רווית המוות בה אנו חיים. הגוף משמר, באופן לא מודע, באמצעות מנגנוני גזע המוח והתנועות הרציפות-ריתמית של האיברים הפנימיים את הודאות לגבי המשך הקיום. הפונקציות משמרות החיים של הנשימה ודופק הן גם הפונקציות שמאפשרות לקיים את הבסיס החוויתי של ה"LINKING" – הצורה בה דברים מתקשרים זה לזה באופן קוהרנטי ורציף – כאשר אינם נקטמים ב "HEART STOPPING MOMENT". (חלק זה מבוסס על עבודתם של ויניקוט ושל ביון). כאשר הפונקציות הריתמיות המובנות מאליהן מופקעות מאתנו ישנו חיפוש לשחזור ושימור הריתמוסים הללו: בקרב אנשים רבים הסובלים מהפרעות אכילה יתפתח עיסוק מסיבי בריתמוסים גופניים הנחווים כמאפשרים אוטונומיה חווייתית-רגשית – ריצת בוקר קבועה למשל.

בחברה החווה איום של מוות תהיה כמיהה לשחזור ריתמוסים-ריטואלים-טקסים בכלל – ובפרט כאלו המאפשרים את ייצוב היסודות של תהליכי הקנית המשמעות: ריקודים מקודשים דוגמת הריקודים הסופיים, ריקוד הטאי-צ'י ושאר סממני ה"עידן החדש" – כמו גם ריקודי ההורה של החלוצים וריקוד החתונה האכסטטי בחברה הדתית – הם דוגמאות טובות לצורה שבה, ברמה החברתית, אנו חותרים לבסס מחדש את המקצבים של דופק, נשימה וריתמוסים טבעיים אחרים - שבתנאים רגילים הם "המובן מאיליו" – על-מנת לזכות בחוויה מחודשת של משמעות לקיום.