פסיכותרפיה ממוקדת-גוף: אתגר מחודש

פסיכותרפיה ממוקדת-גוף: אתגר מחודש

פסיכותרפיה ממוקדת-גוף: אתגר מחודש - מאת יורי סלע
המאמר מופיע בעיתון "פסיכואקטואליה – רבעון הסתדרות הפסיכולוגים בישראל – הפ"י, גיליון נובמבר 2005.

פסיכותרפיה ממוקדת-גוף הוא שם כולל למגוון גישות בפסיכותרפיה המעמידות את הגוף ותחושותיו במוקד תשומת-הלב. התייחסות זאת מקורה הן במודלים רפואיים מסורתיים לטיפול בפסיכופתולוגיה, והן בהתפתחויות שחלו בשיח הפסיכואנליטי המוקדם, כפי שיוצג בעבודתם הקלינית והתיאורטית של גרודק, רייך, ובמובנים רבים – פרנזי.

ל"פסיכותרפיה הגופנית" יצאו מוניטין מפוקפקים בממסד הרפואי עקב התיאוריות האזוטריות והתנהלותו השנויה במחלוקת של וילהלם רייך וממשיכיו (ראה למשל Chassgut-smirgel and Grunberger, 1986 ). מוניטין אלו התערערו עוד עקב השימוש הפופולארי שנעשה בגישות רייכיאניות במסגרת המהפכה המינית והרעיונית של שנות הששים. הסתייגותו של הממסד הפסיכואנליטי והרפואי מעבודתו של רייך דחקה את הגישות ממוקדות-הגוף אל מחוץ לתחומי השיח האקדמי, המחקרי והקליני הממוסדים. במקביל, פסיכותרפיסטים הומאניסטים, שאימצו מרכיבים מסוימים של הגישה, התעלמו מהבסיס הפסיכואנליטי המוצק שבבסיס העבודה של רייך (שנמנה על סגל ההוראה במכון הפסיכואנליטי הוינאי בשנות ה 20 של המאה העשרים),ומהצורך בביסוסה המדעי, הנוזולוגי והקליני-דיאגנוסטי. כך התפתחה מסורת ישומית אינטואיטיבית בפסיכותרפיה בלא הכרה ממסדית ובלא מנגנוני בקרה מקצועיים ואתיים.

בשני העשורים האחרונים השתנתה תמונה זאת. השינוי חל הן בתוך עולם הפסיכותרפיה ההומאניסטית, והן בהקשר התרבותי-מקצועי הרחב של העיסוק בפסיכותרפיה. ניתן למנות כמה סיבות לשינויים אלו:

העיסוק הפסיכואנליטי במונחים ופורמולציות תיאורטיות, אבחנתיות ואטיולוגיות לגבי תהליכים תחושתיים קדם-מילוליים ומשמעותם ההתפתחותית והקלינית. הניסיון לפענוח של חוויות-מושגיות כגון "משכנה של הפסיכה בסומא", "העור השני" ו"האני-עור" קירבו את העוסקים בפסיכותרפיה פסיכודינאמית אל "הקצה הפרימיטיבי של החוויה" (כשם סיפרו של תומאס אוגדן מ 1989) – על מרכיביה התחושתיים גופניים.
ההשפעה ההדרגתית של גישות שמקורן במזרח, ובעיקר של ענפיו השונים של הבודהיזם, סייעה בפיתוח של פסיכותרפיות ממוקדות גוף כגון "האקומי", או "פסיכותרפיה של מהות ותהליך". (Donnigton, 1994). המיקוד של תרפיות אלו בתחושות ובחוויה, בניגוד לדגש הקתרטי של התרפיות הרייכיאניות איפשר שיח עם גישות מקובלות - בעיקר גישות "קרובות-חוויה" היונקות מפסיכולוגיית העצמי, גישות התייחסותיות וגישות אינטר-סובייקטיביות.
ההתפתחויות בתחום הנוירו-ביולוגיה, ויצירת שדות אינטר-דיספלינאריים הקושרים בין ביולוגיה לטיפול הנפשי אפשרה חקירה של התוקף המדעי לעיסוק בפסיכותרפיה - לראשונה מאז שפרויד זנח את "הפרויקט לפסיכולוגיה מדעית". הידע האינטואיטיבי המאפשר התייחסות לגוף – תחושותיו, תנועותיו והקומוניקציה הנסתרת הגלומה בו, הפך להיות בר-תיקוף תיאורטי על בסיס ההתפתחות של תחומי הפסיכו-נוירו אימונולוגיה והנוירו -פסיכולוגיה. מושגים כגון "העברה נגדית גופנית" החלו להישמע בשיח הטיפולי הקונבנציונאלי וה"אלטרנטיבי" כאחת.
הנסיון הקליני הראה שהעיסוק ברבדים לא מילוליים של הקיום, כפי שנחשפים במצבי תודעה "שונים", בדיסוסיאציה, ובנסיבות פוסט-טראומטיות מאפשר להיתרם מעבודה ישירה עם הגוף. עבודה מסוג זה, בשיטות כגון EMDR או Somatic Experiencing מיושמות בהצלחה במרכזים רבים לטיפול במצבי טראומה ודחק - בישראל ומחוצה לה (דוגמא טובה היא השתלבותם של פסיכותרפיסטים גופניים ביחידה לטיפול בטראומה נפשית בבה"ח Maudsley בלונדון).
לכך יש להוסיף את המיידיות והעוצמה של החוויה התחושתית-רגשית המתעוררת בעת העיסוק הישיר והלא מתווך בגוף. חוויה מיידית זאת סייעה לתרפיות הגופניות ולפסיכותרפיות הגופניות לקרב ולאפשר לאוכלוסיות חדשות – שאינן "ברות אנליזה" או "בעלות תובנה פסיכולוגית" – (ולא רק להן כפי שאסביר בהמשך) נגישות והפקת-תועלת מטיפול נפשי.

כיצד מתנהלת פסיכותרפיה ממוקדת גוף?

מאחר ומדובר במגוון רחב של טכניקות ודיסציפלינות השורות תחת קורת-גג אחת, איעזר בהגדרות של הארגון האירופאי לפסיכותרפיה ממוקדת גוף – European Association of Body Psychotherapy – כפי שמופיעה באתר האינטרנט שלו. על-פי הגדרתו מדובר ב: "…ענף נפרד של פסיכותרפיה המניח אחדות ורציפות… [על-פיהם] .. הגוף אינו רק ה"סומא" המתקיימת בנפרד מן ה"פסיכה". פסיכותרפיה גופנית מכירה בחיבורים העמוקים באמצעותם כל התהליכים הפסיכו-גופניים תורמים לארגון האדם… [כאשר הפסיכה והסומא] … שניהם היבטים תפקודיים ואינטראקטיביים של השלם". תפקידו של הפסיכותרפיסט הגופני, כנגזר מכך: "… לעבוד, בצורה ישירה או עקיפה עם האדם, כמקיים גופניות חיונית של חיים מנטאליים, רגשיים, חברתיים ורוחניים".

נדמה שהגדרות אלו מהדהדות עם רוח-הזמן בדיסציפלינות קונבנציונאליות המכירות בכך שתיאוריות המציגות את הפסיכה כ"ארגון ותו לא הן מוטעות… [זהו]מבנה מאחד וקושר מספר תת-מבנים… "(62 Anzieu, 1990, ). מבנים אלו, הוא מציע (שם, עמ' 66): "נגישים באמצעות הפונקציה הפרה-סימבולית, המבטיחה קשרים בין-חושיים באמצעות יצוגים השייכים למערכות הכיול השונות (חושית, מוטורית, ריתמית, תנוחתית, מימטית ורגשית)…". כך, באופן הנגזר מההרחבה אל מעבר לארגון הקוגניטיבי של הפסיכה והדו-שיח הורבאלי בלבד מציע ארון (1998, עמ' 3) תפיסה על-פיה התהליך הפסיכותרפויטי הוא התרחשות בין "שני גופים".

הדיון המתמשך בין הפסיכואנליזה ופסיכותרפיסטים העובדים בצורה ישירה עם הגוף מתמקד אמנם בחוויה הטיפולית (אנזיה עצמו [1990, עמ' 68] מבקר בחומרה את " האנליסט [ה]מגן על עצמו מפני ריח, … המתייחס לקשיי נשימה, קולות מעיים, והתכווצויות שריריות … כאל .. מאום וכאילו לא התרחשו.."), אך בעקר בשאלת הקונקרטיזציה של החוויה – האם יש לה זכות-קיום וערך תרפויטי מתוקף עצמה, או שיש לשאוף לשחזרה או לקיימה כייצוג מנטאלי בלבד – ולשאלה הכרוכה בכך: האם הטכניקה שבה יתייחס המטפל לגופו של המטופל תהיה במקרים מסוימים קונקרטית, או שמא תמיד מילולית. קצרה היריעה במסגרת מאמר ראשוני זה להתייחס למלוא המורכבות של השאלות המועלות כאן. די בכך שאזכיר את עבודתו של דניאל סטרן (1985) לגבי הפצעת האני על בסיס "אפקטים של חיוניות" (בין היתר), את עבודתה של מרגרט ליטל אודות " הצגה (ולא ייצוג) ישירה של המציאות באזורי חוסר-ודאות" (1981), ואת העבודה במגע של ויניקוט עצמו, על-מנת לייצג כמה מן הדילמות הנוגעות להבנה של החוויה ה א-סימבולית של המטופל, ולצורך בשימוש בטכניקה קונקרטית. דילמות אלו נוגעות בשאלת יכולתו של הטיפול הסימבולי-מילולי, לעומת הטיפול הגופני, "לגעת" באופן מדוייק בחוויות - המקודדות בזיכרון או שבאות לידי ביטוי - באופן "טרום-מילולי" או "אל-מילולי".

עבודתו של הפסיכותרפיסט העובד מתוך דיסציפלינה ממוקדת-גוף תתמקד בחמישה מישורים:

האפשרות לייצוג מנטאלי של הגוף במודעותו של המטפל: "מהו הטעם או הטקסטורה של המפגש. האם הוא קל או קשה, כבד או קל? מהו האימפולס המתעורר בנו… האם להתעמת, לתמוך והזין, למשוך או לדחוף" (Staunton, 2002, 3). בדומה לשיטות אחרות בפסיכותרפיה, המטפל עשוי "להציע" את תחושותיו והבנותיו לשימוש המטופל. במקביל הוא עשוי ללוות בצורה אמפטית את תהליך הגילוי בו המטופל מבחין בחוויות הגופניות-תחושתיות המתעוררות בקרבו.
האפשרות של המטפל להסב את תשומת-ליבו של המטופל להתרחשויות גופניות המתלוות להתרחשויות בחדר-הטיפולים, או לתכנים מסוימים. מדובר בשינויים בקצב ובאופי הנשימה, גוון העור, מתח שרירי, תנוחה ויציבה, תנועות לא רצוניות, קולות בטן, מתח סביב פתחי הגוף: פה, עיניים, פי-הטבעת - ועוד. התהליך בו מוענקת או נוצרת משמעות לאירועים אלו עוזר להבחין בין תרפיות גופניות, לבין פסיכותרפיה הממוקדת בגוף.
עבודה ישירה עם הגוף: המטפל עשוי להציע למטופל לבחון את האפשרות לשנות או להעצים דפוסים מסויימים של מתח או תנועה. הוא עשוי לאפשר אינטראקציה גופנית, או להשתמש במגע ידיו שלו בקומוניקציה ישירה עם גוף המטופל. סוג זה של התערבות משרת פונקציות של שיקוף, פרוש או הדגשה לגבי דפוסים של העצמי המוצאים ביטוי גופני. העבודה הישירה עם הגוף היא המעוררת את המחלוקת הרבה סביב פסיכותרפיה ממוקדת-גוף בחוגים מקצועיים. (התייחסות רחבה יותר להיבטים אתיים הקשורים בשילוב מגע בפסיכותרפיה ניתן למצוא ב: סלע, 2003).
הענות לא-שיפוטית והתייחסות לתגובות ותנועות ספונטניות של פורקן גופני - כגון אנחות, פיהוקים, והתנשפויות כאל קומוניקציה.
מוכנות לשהות עם המטופל בתנועתו הגופנית הספונטנית, ומוכנות להגיב לתנועה פיזית תוך ניסיון להכלה, ושמירה על הגבולות כפי שנקבעו בחוזה הטיפולי. מדובר לעתים קרובות בתנועות המלוות או מבטאות מצבים גבוליים (במובן המילולי ולא הדיאגנוסטי של המילה) – כגון הטחת חלקי גוף בקיר או בגוף המטפל, או ריצה אל עבר החלון או הדלת. אופן ההתערבות במצבים אלו מהווה, עבור מטופלים רבים, אבן-בוחן לאפשרות של התגלות החוויה של עצמיות אוטנטית בחדר –הטיפולים ומחוצה לו.

רייך והניאו-רייכיאנים

גישות רבות בפסיכותרפיה ממוקדת-גוף מבוססות על עבודתו התיאורטית וקלינית של וילהם רייך. רייך, שהיה פסיכואנליטיקאי, גרס ש"כל התנסויות העבר נוכחות בגוף בהווה, בצורה של תנוחות דפוסי-האישיות" . (רייך, 1973 בטוטון עמ' 69). בחקירתו הקלינית התעניין לכן במגוון הצורות שבהן מתרחשות הדחקות – ולא רק בתוכן של אותן הדחקות כמרבית הפסיכואנליטיקאים האחרים בני-תקופתו. על-פי גישתו יש להתבונן ולטפל בתהליכים הפיזיולוגיים של ההדחקה, מאחר ו .."כל נוקשות שרירית מכילה את ההיסטוריה ואת המשמעות של מקורה" (שם, עמ' 70) המתח, או ה"שריון" השרירי על-פי רייך אוצר בתוכו את הדחף או האימפולס שלא מצא את פורקנו, מאחר ונסיבות הקשורות בנסיבות חיצוניות ובגורמים אינטראפסיכיים לא אפשרו זאת. לדוגמא: כאשר הדחף לבכות מודחק, הלסת התחתונה ואתה כל מערכת השרירים של הצוואר והלסת הופכים נוקשים (שם).

בצד החידוש התיאורטי היה החידוש הטכני בעבודתו פיתוח ה"וגטותרפיה", בה נעשה שימוש בתרגילים גופניים ובמגע על מנת ".. לשחרר אנרגיה אצורה…לאפשר חופש בתנועה ובנשימה, ולפתח יכולת לחוות את העצמי והאחר בצורה… רגשית". (Eiden, 2002, 35 )

עיקר הטכניקה הנאו-רייכיאנית התמקדה במשך שנים בחוויה הקתרטית, לעתים אבראקטיבית, כמטרה בפני עצמה וממשיכיו של רייך – אלכסנדר לוואן, ג'ון פיארקוס, דיויד בואדלה ואחרים, התרחקו עוד מהמקור הפסיכואנליטי של עבודתו. רק בשנים האחרונות, עקב התהליכים שתוארו, החלה בתיאוריה ובטכניקה הרייכיאנית תהליך של אינטגרציה והרחבה תיאורטית שכלל גם עדכון הגישה על-פי תיאוריות של יחסי-אובייקט, וגישות התייחסותיות. בעקבות כך רווחת היום גישה הנקראת "פסיכותרפיה גופנית התייחסותית". (1998Totton, ). במקביל נתרמה הפסיכותרפיה ממוקדת-הגוף גם מחשיפה גוברת להשפעות שמקורן במזרח, וממחקר עדכני בתחום הנוירו-ביולוגיה.

תרומתן של גישות מזרחיות לפסיכותרפיה ממוקדת-גוף

To darkness are doomed those who worship only the body
And to greater darkness those who worship only the spirit.
Those who worship both …overcome death. (Conger, 1987, 3 - ציטוט מהאופאנישדות).

דיסציפלינות התרפיה במזרח מאופיינות בהבנה של קשרי גוף-נפש על בסיס היותם ייצוגים שונים של מהות אחת (Kakar,1984). התרומה הישירה של גישות אלו לתרפיות ממוקדות הגוף היא בתיאוריה המציעה מפה מובנית ושימושית של קשרים פסיכוסומאטיים על בסיס הבנת החוקיות של התנועה החיונית ("אנרגטית") והחוויה התחושתית בגוף. חוויה זאת מקיימת אפשרות של התייחסות ל "mind" כחלק מהארגון של הפסיכה, ולא כעומדת בראשו של סולם היררכי המוביל מן הגוף, דרך ה"פסיכה" אל התפתחות התודעה המודעת לעצמה. (mind).

מתוך ההעדפה הערכית הניתנת בגישות מזרחיות (מסוימות) לשהות בחוויה הראשונית, הגולמית, על פני הנטייה להבניה ולייצוג הקוגניטיבי, מצטייר גוון נוסף של תרומה זאת. תרגול מדיטציה זן-בודהיסטית, לדוגמא, היא אמצעי המאפשר למטופל הכרות ושהות עם תהליכים ראשוניים. (Parry,1996). העדפה זו, והתיאוריה הפילוסופית והקלינית המתלווה אליה, מסייעת בגיבוש השקפת-העולם של התרפיסט לגבי הפן הפרה-אנליטי והפרה סימבולי במפגש הטיפולי, ובהבניה התיאורטית לגבי אספקט זה של המפגש.

במקביל - הגישות המזרחיות נותנות עיגון לתחושה אינטואיטיבית של מטופלים מסוימים שהמללה היא אמצעי תקשורת שאינו מאפשר שהות בחוויה, ושמטרתה לספק את הסקרנות האנליטית והאינטלקטואלית (Suzuki ב Fromm, Suzuki, וDe-martino , 1974) של המטפל, ולא לסייע למטופל במצוקתו. בראיה זאת, השימוש הנרחב בפונקציה הסימבולית בטיפול המילולי, מהווה תחליף לא שלם לחוויה הראשונית המתאפשרת בתהליך המדיטטיבי או הגופני. האימפליקציה היא שהיכולת לשהות ב "עצמי המוחש" היא ההופכת את התהליך הקוגניטיבי של התובנה למשמעותי ((Gendelin, 1996 – במעין היפוך של הניסוח הפרודיאני – של השתהות בתוך הפירוש על מנת להפוך את התהליך התחושתי-רגשי למשמעותי. (ראה גם (Sella, 2005

תרומתה של הנוירו-פסיכולוגיה

החשיבה הצומחת ממחקר נוירו-פסיכולוגי מדגישה את הידיעה שהאגו הינו, בראש ובראשונה אגו גופני. (פרויד,1923, עמ' 26), וש"העצמי האמיתי מבוסס על חיוניות הרקמות הגופניות, והתקיימות הפונקציות הגופניות, כולל פעילות הלב ופעולת הנשימה". (ויניקוט, 1960, עמ' 148). התיאוריה העדכנית של הפסיכותרפיה ממוקדת-הגוף מהווה הרחבה של תפיסות פסיכואנאליטיות אלו, ומתירה את הקשר הגורדי בו נעקדה החשיבה המערבית המניחה, בעקבות דה-קרט, שהקיום זהה ליכולת לחשוב אודותיו. על-פי תיאוריה זו ישנה אינפורמציה האצורה בגוף - בלא יצוג מנטאלי, ושהגישה לאינפורמציה זאת אפשרית רק באמצעות תשומת-לב למסרים גופניים ולא באמצעות חשיבה יצוגית או סימבולית.

הפסיכותרפיה ממוקדת-הגוף מתמקדת בחקירת ההקשרים השונים האישיים והבין-אישיים בהם מתקיימים הבטים גופניים של העצמי, מתוך ההבנה שכל התרחשות במודעות (mind), תלויה בהקשר פיזי, גופני ומרחבי (Damasio, 1999). ההנחה שההתרחשות הפיזית-חוויתית היא הבסיס ליצירה של רעיונות ומטאפורות (שם, עמ' 145) מעניקה תוקף תיאורטי לתשומת-הלב של המטפל להיבטים חושיים כגון טקסטורות, צבעים וריחות, ולטכניקה העוסקת בהבטים קינטיים כגון יציבה ותנוחה.

בתי-ספר לפסיכותרפיה גופנית מתמקדים בממדים הגופניים כפי שהם משתקפים באינטראקציה הפסיכותרפויטית. הפסיכותרפיסט הגופני לומד על הקשר בין תחושות ורגשות לבין עיכוב או ספונטאניות בתגובות גופניות, גמישות ונוקשות בתנוחה ואופי הנשימה. הוא מתורגל להבחין בתגובות הגופניות לאינטראקציה בחדר-הטיפולים ובחוויות של התאמה או חוסר –התאמה במקצבים הבין-אישים בין מטפל למטופל. המחקר הנוירו-פסיכולוגי מהווה כיום כר פורה לביסוסן הקליני של אינטואיציות אלו בפסיכותרפיה גופנית. עבודתו של פנקספ (2004) נותנת גיבוי לערך הרב המיוחס לספונטאניות הגופנית, בהצביעו על חשיבותה בהתגבשות המבנים המוחיים החיוניים לויסות עצמי אצל ילדים הסובלים מהיפראקטיביות; עבודתם של אלן שור (1994) ושל דניאל סטרן (1985) נותנת גיבוי לחקירה "in vivo" של מנגנוני הויסות העצמי בקליניקה במצבי חרדה ובמצבים פוסט-טראומטיים, ועבודתו ההתפתחותית של טרבטן (2001) עם תינוקות מבססת את הצורך להכיר בריתמוסים גופניים כאמצעי תקשורת רב-ערך. העיסוק הישיר בחוויה המהווה את ה "עצמי המפציע" ((emergent self– - כגון רמת-אינטנסיביות, תבניות טמפוראליות ואפקטים של חיוניות ((Stern,1985, מצביע על כיוון מחשבה שבו תופשים הגוף ותחושותיו מקום מרכזי יותר ויותר גם בעולם של הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית.

מתי הטיפול הגופני הוא ה-Treatment of Choice?

מסיבות שהוזכרו בראשית המאמר, גוף הידע המחקרי לגבי היעילות של פסיכותרפיה ממוקדת-גוף הוא דל, אך התרשמותי והניסיון הקליני מלמד שפסיכותרפיה ממוקדת-גוף עשויה לסייע במצבים הבאים: הפרעות קשב וריכוז; הפרעות התנהגות; הפרעות אכילה, סומאטיזציה וסימפטומים פסיכוסומאטיים; אפיזודות דיכאוניות ודיכאון; מצבים היפו-מניים; התקפי חרדה; הפרעות דיסוציאטיביות; הפרעות פוסט-טראומטיות. (סלע, 2003).

כאשר ניגשים לבחון את מידת ההתאמה של הטיפול בפסיכותרפיה ממוקדת-גוף למטופל ספציפי ניתן לבחון האם הוא משתייך לאחת מתת-הקטגוריות הבאות:

כאשר למטופל אין הבסיס בהתנסות ובחוויה על-מנת "ללמוד מן הניסיון", או שהבסיס הופר בשל דיסוסיאציה על רקע טראומטי, הפוגעת באינטגרציה שבין "..זיכרון, מודעות לזהות ולחוויה תחושתית נוכחית, ושליטה בתנועות הגופניות." ( ה ICD-9 מצוטט ב: 1999, 90 , Goodwin). קבענו שכל התנסות מתנהלת בהקשר מורכב של מרחב, זמן, ומסרים חושיים-חושניים. רגשות, דימויים, דימויים מעוררי זיכרון והיכולת לחשוב באמצעות ייצוגים נשענים על התנסויות אלו. אולם ישנם מצבים שבהם העדר ספציפי של התנסות – (דוגמת מגע בשלבי החיים הראשונים) - פוגם בחוויה בצורה הפוגעת בתחום רחב של הקשרים בין הגוף לבין החלקים האפקטיבים-קוגניטיביים. לדוגמה: מטופלת שהייתה קורבן להתעללות מינית אכזרית בהיותה ילדה קטנה, במהלכה נקשרו רגליה. ההתנסות הודחקה לחלוטין ושבה ונעורה כתחושה וכזיכרון במהלך הטיפול עקב התייחסות ספציפית לרגליה – שעוררו רושם כאילו התפתחותן התעכבה בגיל הילדות. בעקבות תשומת-הלב והטכניקה הגופנית הישירה בפסיכותרפיה, התעורר עולם שלם של דימויים, רגשות, מחשבות ויכולות סביב היכולת "לעמוד על הרגליים", לחוש "יציבות", ללכת קדימה" ועוד.
מצב אחר של "העדר ניסיון" הוא המצב שבו יש התעלמות מן ההתנסות, והבניה קוגניטיבית מוקדמת מדי של החוויה. בצורה זאת מתפתחת נטייה להתעלמות מן החוויה בצורתה הגולמית והמלאה, כרשת הקשרים – פיזיים, תחושתיים, חושיים, ריגושיים. במקרים אלו הייצוג המילולי אינו פיתוח, הרחבה, או אמצעי קשר לגבי החוויה, אלא מהווה תחליף ליכולת לשהות בתוך החוויה. (Stern, 1985, 174).
לחדירה של עולם מושגים פסיכולוגי ופסיכולוגיסטי לשיח החינוכי תרומה לא מבוטלת לנטיה לשיים ולהבחין בין דברים קודם-זמנם. האמירה: "אתה כועס על אמא עכשיו" – כדי לתקשר עם פעוט השרוי ב" temper tantrum" נועדה לעתים קרובות לאפשר לאם התייחסות לאירוע, באמצעות ה"מושג", - ואינה מסייעת לבן השנתיים. לאנשים שחוו התפתחות בוגרת קדם-זמנה מסוג זה אין, בהתבגרותם, אורך-הרוח הדרוש להתמקם בתוך החוויה החושית-חושנית-תחושתית-פיזית של עצמם, והם נוטים לריחוק הנחוה לעתים כהמנעותי, פובי או סכיזואידי. בהקשר זה ניתן לראות את הפניה לתרפיות אלטרנטיביות כאחד האפיקים החברתיים לחיבור מחדש של הרקמות (re-membering) התחושתיות שנפרמו קודם-זמנן.
לרוע המזל - חוויה טיפולית שאינה נותנת משקל מספיק לקומוניקציה גופנית ולממדים חושים עשויה לשחזר דפוס זה, ולהעמיד את המטופל בפני דילמה אכזרית בין נאמנות לחוויה שלו עצמו, לבין "ציות" למטפל, איש המקצוע. במקרים רבים עוזבים מטופלים את הטיפול בלא להיעזר משום שההבניה הקוגניטיבית בצורה של שיום נחווית כמלאכותית וכפויה, והופכת את המלים לנושאות חוויה משתקת-אילמת – ולא לחוויה תקשורתית. שיום המעניק ממד פרשני (הענשה עצמית?) להתנהגות עלול להתעלם מנשיפת ההקלה המלווה את ההתנהגות של הנערה הפוגעת בעצמה, מן העונג הגופני של ההתמלאות הבולימית (פיצוי?), מן הריח ומהרפיון השרירי המלווה את הנער האנקומפרטי (הכועס?). לרוע המזל - במקרים רבים אין למטפל או למטופל אפשרות לזהות את מקור הפגיעה בתקשורת, אלא לאחר שההתנהגויות הופכות להיות קיצוניות יותר ויותר.
עבור מטופלים, שחווים את התחום הגופני-תחושתי כתחום של אוטונומיה, של יצירתיות ושל חירות, העבודה העקיפה או הישירה עם הגוף היא משמעותית. עבור אנשים אלו השפה מבחינה בין החיים כפי שהנם, לבין החיים כפי שהם חשים נאלצים להציג/לייצג אותם – כלפי אחרים. אלו עשויים להיות אנשים שחווים "עצמי לא אוטנטי", בתחומים של אינטראקציה רגשית או של ביטוי אינטלקטואלי, וששימרו בשדה הגופני-תחושתי חוויה של אוטנטיות ואוטונומיה. העבודה בפסיכותרפיה ממוקדת-גוף עם קבוצה זאת מהווה אתגר - הכרוך בקונפליקט שחווה המטופל בין הכמיהה להתייחסות להיבטים גופניים של העצמי – שהם היחידים הנחווים כאוטנטיים - לבין האיום מפגיעה בשדה היחיד של ה"פסיכה" הנחוה כאוטונומי. על קבוצה זאת נמנים רקדנים ואומנים רבים וכן לא מעט מטופלים הסובלים מהפרעות אכילה או מסימפטומים פסיכוסומאטיים (Sella, 2003b).

 

ביבליוגרפיה:

• סלע, י. (2003). שילוב בין פסיכותרפיה לטיפול אלטרנטיבי במגע. בשפלר, ג. אכמון י. ווייל, ג. (עורכים) סוגיות אתיות במקצועות הטיפול והייעוץ הנפשי.
• Anzieu, D. (1990), A skin for Thought: Interviews with Gilbert Tarrab,. London: Karnac Books.
• Aron, L. (1998). The clinical body and the reflexive mind. In L. Aron & F.S. Anderson (Eds.) Relational Perspectives of the Body. London: Analytic Press.
• Chassgut-smirgel, J. and Grunberger, B. (1986). Freud or Reich? New-Haven: Yale University Press.
• Conger, J.P. (1987). Jung and Reich:The Body as Shadow . Berkley, California : North Atlantic Books.
• Damasio, A. (1999). The Feeling of What Happens: Body and Emotion in the Making of Consciousness. London: Harcourt Brace and Co.
• Donnigton, L. (1994). Core Process Psychotherapy. In Jones, E. (Ed.) Innovative Therapies: A Handbook. Open University Press.
• Eiden, B. (2002). Application of post-Reichian body psychotherapy: a Chiron perspective. In Staunton, T. (Ed.) Body Psychotherapy. New-York: Brunner-Routledge.
• Freud, S. (1923). The ego and the id. London: Hogarth Press. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. V.19.
• Fromm, E. Suzuki, D.T. and De-martino, R. (1974). Zen-Buddhism and Psychoanalysis. London: Souvenir Press Ltd.
• Gendlin, E. (1996). Focusing Oriented Psychotherapy. New-York: Basic Books.
• Goodwin, J. and Attias, R. (Eds.) (1999) Splintered Reflections: Images of the Body in Trauma. New York: Basic Books.
• Kakar, S. (1984). Shamans, Mystics and Doctors: A Psychological Inquiry Into India and its Healing Traditions. Hemel Hempsted: Unwin Books.
• Little, M. (1981). Direct presentation of reality in areas of delusion. In Transference Neurosis, Transference Pyschosis. London: Jason & Aronson Press.
• Panksepp, J. (2004). The Archaelogy of the Mind: The ancestral sources of human feelings, and implications for psychiatry and psychotherapy. Lecture given at the United Kingdom Council of Psychotherapy Conference – About a Body.
• Parry, S.J. and Jones, R.G.A. (1996). Beyond illusion in the psychotherapeutic enterprise. In Claxton, G. (Ed.). Beyond Therapy; The Impact of Eastern Religions on psychological Theory and Practice.
• Schore, A. (1994). Affect Regulation and the Origin of the Self: the Neurobiology of Emotional Development. Hillsdale, New-Jersey: Lawrence Erlbaum Pub. Inc.
• Sella y. (2003b). Soul without skin, bones with no flesh: bodily aspects of the self in the treatment of women patients with restrictive anorexic eating patterns. International Journal of Psychotherapy 8: 37-51.
• - Sella, Y. (2005). Recovering and eliciting precursors of meaning: A psychodynamic perspective of the body in psychotherapy. In
• Totton, N. (Ed.): New Dimensions in Body Psychotherapy. Maidenhead: Open University Press.
• Staunton, T. (2002). Introduction. In Staunton, T. (Ed.) Body Psychotherapy. New-York: Brunner-Routledge.
• Stern, D. (1985). The Interpersonal World of the Infant: A View from Psychoanalysis and Developmental Psychology. New York: Basic Books.
• Totton, N. (1998). The Water in the Glass: Body and Mind in Psychoanalysis. London: Rebus Press.
• Travarthen, C. and Eitken, K.J. (2001). Infant Intersubjectivity: research, theory and clinical application. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 42 (1), 3-48.
• Winnicot, D.W. (1960). True and False Self. In Khan, M.(Ed.). The Maturational Process and the facilitating Environment. London: The Institute of Psychoanalysis – Karnac Books.